אני אוהב להיות מדריך טיולים
אני אוהב להכיר את הארץ שלנו, לזהות צמחים וחיות, אבל אני לא
אוהב את כל הילדים האלה בטיולים השנתיים שלא אכפת להם מה יש לי
להגיד וכל מה שמעניין אותם זה להפריע ולעשות צחוקים.
אף אחד לא עוזר לי להשתלט על הילדים. המאבטח עסוק בלעשות פוזות
לכל הבנות 14 שמזילות עליו ריר, זה מדהים אותי כל פעם מחדש, לא
משנה עד כמה מישהו מכוער, ברגע שהוא שם על עצמו משקפי שמש ונשק
בטיול השנתי מייד מתייצבות לידו 20 ילדות שכל חלומן זה לעשות
לו ילד.
גם המורות בדרך כלל לא מתערבות, על הערה שאם מישהו היה עושה
בכיתה הן כבר היו מעיפות אותו ולא נותנות לו לחזור בלי ההורים
סבא וסבתא ואיזה בת דודה, בטיול הן פשוט מחייכות בהבנה,
מתאפקות לא לצחוק בעצמן (ולא תמיד מצליחות דרך אגב).
יש צמח אחד שאני הכי שונא להציג, חשבתי כמה פעמים פשוט לוותר
עליו, אבל המחשבה שאולי יש שם איזה ילד אחד שבאמת יתעניין בצמח
המדהים הזה לא נותנת לי לוותר על הצגתו.
"זה הפלצוי המצוי", אני מראה בפני הכיתה שמייד מתחילה בגיחוכים
טיפשיים ואז מגיע הסטנדאפיסט של הכיתה ושואל שאלה, אולי לא
תאמינו אבל היא תמיד קשורה לפלוצים.
ואני צריך לגייס את כל כוח הרצון שלי בשביל לא לקרוא לו אלי
ולהדגים עליו בדיוק איך עובדים הרעלים של הפלצוי.
בסופו של דבר נגמר היום, המפלצות הקטנות עולים על האוטובוסים
בדרך חזרה הביתה ואני שוקע לי חזרה לפנטזיות הרגילות שאולי
הכיתה הבאה באמת תקשיב ותתעניין בכל הדברים המרתקים שיש לי
ללמד אותם, או שלפחות הפעם יביאו מאבטחת .