דינה הלפרין, עורכת דין בת 36, כבר חשבה שהיום הזה לא ייגמר.
זה היה מסוג הימים שכולם מכירים: פגישות עם לקוחות מציקים,
טלפונים בלי הפסקה, כתיבת דוחו"ת ודיונים בבתי משפט. כל מה
שיכול היה להשתבש, כמו שאמר בחור בשם מרפי, כמובן שהשתבש.
בבוקר האוטו נתקע,בחוץ גשם זלעפות והיא מגיע ספוגה מים למשרד,
כוס הקפה החם שאליו התפללה נשפך על בגדיה
אבל עכשיו כל זה מאחוריה, היא סוף סוף בבית. דינה רווקה, לא
ברור למה, היא יפה, גבוהה שנונה ומצחיקה אבל מזלה עדיין לא שפר
עליה ואת אהבת חייה עוד לא מצאה. במיוחד בימי החורף הקשים
והקרים כמיהתה לגבר אפילו התחזקה. הבית המעוצב בקפידה שבו נהגה
לארח מסיבות רעשניות וארוחות מפוארות נראה עכשיו קר,גדול ריק
ומנוכר יותר מתמיד. היא גם כך שנאה את החורף ואחרי היום
המחורבן שעבר עליה הבדידות כאבה. פיזית.
מנורות הרחוב הצהובות האירו על המים היורדים מהשמים שלא פסקו
מהבוקר,נשפכו באלכסון, בלי סדר, בכעס, על הרחוב השומם שהיה
נתון לחסדיהן של הרוחות הסוערות והדמעות שניגרו על לחייו של
העולם. דינה סיננה קללה מבין שפתיה, ניתקה עצמה מעדן החלון
שהיה מכוסה עתה באדים (ובציור ילדותי של לב), ומחלומות על
ים,בחורים חטובים ומיוזעים במכנסונים מינימלים,מוכר ארטיקים
שחום ומים כחולים-חומים חמימים של ים ישראלי.
חברותיה של דינה לעגו לה תמיד שהיא זו שפותחת וסוגרת את עונת
הרחצה בים. בימי הקיץ נהגה דינה לקום השכם בבוקר ולתפוס את
קרני השמש הראשונות וללכת איתן אל הים,לפני העבודה, שם הייתה
יושבת על כסא נוח עם ספר טוב, כנטע זר בין הזקנים המתעמלים
במרץ. הים היה הקיץ בשביל דינה, בלתי מושג כרגע והיא לא הבינה
מדוע אי אפשר ממש עכשיו,ברגע זה, לקום וללכת אליו לבקר אותו רק
לכמה רגעים שירגיע ויחבק אותה קצת ויסחף אותה אליו, אל השקט
שמעל פני המים והסערות המרגשות התת קרקעיות שמתחת לפני המים.
אבל כרגע הדבר הקרוב ביותר למים היה או הרחוב הרטוב והקר בחוץ
או המקלחת החמה בבית שעליה פינטזה דינה מהבוקר האומלל שעבר
עליה. היא פשטה את בגדיה, "אני חיוורת, לאן נעלם השיזוף?",
חשבה. נכנסה למקלחת ונתנה למים החמים לשטוף מעליה את הייאוש
ולהרגיע את גופה הדואב,עצמה את עיניה והרגישה איך כל שריריה
נרפים לאיטם.
"הגברת עם הסבון בעיניים בבקשה לשטוף אותו משם זה מסוכן!",
נשמע קול חזק,כמו ממגאפון, בחלל המקלחת. צרחה נפלטה מפיה של
דינה,היא סגרה את המים בבהלה, שפשפה את עיניה והסתכלה סביבה
לראות מהיכן בוקע הקול המוזר הזה. היא לא ראתה ולא שמעה דבר.
"אני מדמיינת", חשבה לעצמה ופתחה את המים, "בטח זו הטלוויזיה".
"הגברת עם הקונדישנר בשיער בבקשה לסגור את המים,את גומרת לנו
את הכנרת". דינה סגרה את המים בשנית, "מה קורה לי?", חשבה
בכמעט פאניקה,"השתגעתי? מה הקולות האלו?". היא החליטה להתעלות
מעל עצמה ולהמשיך באומץ במקלחת.המים שוב זרמו על פניה אך היא
סגרה אותם מיד שוב. שום דבר, שקט מוחלט, אפילו הטלוויזיה
סגורה. "הגברת עם השיער הצבוע לבלונד, בבקשה לזוז מהג'ורה, זה
סוחף ומסוכן, את לא רואה שיש מגבת אדומה היום?", נשמע קול
המגאפון אך הפעם קרוב, צרוד וסמכותי יותר. "די, מה אתה רוצה
ממני?" צרחה דינה, קולה הדהד בחלל המקלחת. היא פתחה את עיניה
וראתה איש קטן, כרסתן וכובע קש לראשו, עורו היה בצבע מוקה, על
צווארו נתלה חוט ומשרוקית זעירה בקצהו, לגופו בגד ים שחור ישן
שנראה קטן בכמה מידות והבליט את מחלצותיו של הננס. הגמד המוזר
ישב על זכוכית המקלחת, הצמיד את פיו אל המגאפון וצרח "תגידי לי
גברת את לא חושבת שאת חוצפנית? אני מדבר אלייך ואת מתעלמת
ממני?, אני יכול להוציא אותך מכאן". קולו של האצבעוני צרם
באוזניה של דינה והיה חזק כל כך דרך המגאפון עד כי דבריו של
הכרסתן המציק נשמעו מטושטשים וכמעט לא ברורים. מה? מה אתה רוצה
ממני? זאת המקלחת שלי, אני יכולה למחוץ אותך עם הזרת שלי ואתה
בכלל לא קיים ואני לא מבינה למה אני מדברת איתך. "גברת דינה,
עוד מעט יעבור כאן שמעון,מוכר הארטיקים, קחי איזה ארטיק
ותירגעי, כנראה חטפת איזו מכת שמש, אולי התייבשת?"
דינה התיישב באפיסת כוחות על רצפת המקלחת, החזירה את כדור
המטקות אל בעליו הזעירים שלטש בה עיני כלבלב המצפות לכדור.
זהו, אני משתגעת, אני מאבדת את השפיות מלמלה דינה.
"הגברת שיושבת על שפת המים בלי חלק עליון, חוף הנודיסטים זה לא
פה, אני מבקש ממך לשים חלוק!"
בשארית כוחותיה הרימה דינה את ידה והורידה אותה בכבדות על
המטרד הקולני. שובל חום ומתוק מהול בשברי שקדים, התנקז אל פתח
הביוב והמגאפון הקטנטן התגלגל לרגליה. היא אספה את עצמה מרצפת
המקלחת,ובדרך לחדר השינה סימנה עוד איקס על היום ה 22 לחודש
ינואר בלוח השנה, נכנסה למיטה, שקעה בפוך הנעים וחלמה חלומות
שכולם קיץ וים.מצילים לא היו שם...