[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








זה קצת מעצבן אותך. האור הזה. של המנורות המקושטות שמשתלשלות
מהתקרה, ושל הנרות הסמליים המונחים על השולחן. אור חלוש ולא
טבעי. מציק לך גם שהמוזיקה ברקע קופצנית ורועשת ובכל זאת הכל
שקט.
את יושבת במסעדה. לא רעבה בכלל, במיוחד אחרי שחזרת מסיבוב
קניות קצר ולגמרי לא מוצלח, והחלטת שלא מגיע לך לאכול כלום חוץ
מחסה ויוגורט בימים הקרובים. את גם לא מתכוונת להוציא יותר מדי
כסף, קפה וזהו, אולי משהו קטן בצד. או שאולי סלט, סלט יהיה
מושלם, אבל יקר וגדול מדי כדי להזמין רק לעצמך, את ממשיכה
לדפדף בתפריט בחוסר חשק. השולחן סביבך התחלק לשניים, משמאלך
כולן רעבות, מתכננות להזמין את המנות הכי דשנות, ומימינך אלו
שבדיוק אכלו ארוחת ערב ובאמת רוצות רק משהו קל. את נשארת לבד,
באמצע. את מסתכלת סביב ומגלה שאף אחת לא באמת מחכה לילדת
היומולדת, כולן מתחילות להזמין. רק מהדיבורים על האוכל נהיה לך
תיאבון, ומהתיאורים העסיסיים בא החשק.
אבל זה בסדר. את הרי יודעת כמה את טובה בדחיית סיפוקים.

היא הייתה אמורה להשאר לישון אצלי. אבל היא הלכה אליו. מה כבר
יכולתי להגיד לה? ליוויתי אותה כמעט עד אמצע הדרך וחזרתי
הביתה, מהרהרת. ההורים נסעו ואחותי הקטנה יצאה עם חברים. בדרך
כלל אני מתה על ההרגשה הזו, של להשאר קצת לבד בבית, אבל באותו
ערב של יום שישי, זה היה די מבאס. הסתובבתי בבית, טלויזיה,
מחשב, תכננתי להכנס להתקלח ובדיוק קיבלתי ממנו הודעה.
הודעה ממנו, אפילו בלי מלים, כמעט ולא יכלה לקבל יותר ממשמעות
אחת. ובאותו ערב, שלושה שבועות אחרי שהפסקתי את מה שאפשר להגיד
שהיה בינינו, משמעותה של הודעה כזו הייתה, במילים עדינות מאוד
"הגיע הזמן להשלים..." אז עניתי לו, בתמימות מזוייפת
ובנונשלנטיות מדהימה (כמה פשוט, חשבתי, כשלא רואים אותך,
להסתיר את הלמות הלב ההולכות ומאיצות). שלחתי וחיכיתי
לתגובה.


היא מגיעה ומתיישבת מולך, החברה הכי טובה של ילדת היומולדת, זו
שארגנה לה את ההפתעה הכי צפויה שאפשר להעלות על הדעת, ובכל זאת
מאושרת מהצלחתה המסחררת ומכמות הבנות שהגיעו.
את יודעת מה את צריכה לעשות. את לא מחכה יותר מדי ובקול שכאילו
מגיח מגרון אחר את שואלת אם היא רוצה להזמין ביחד. לך הרי לא
באמת אכפת, תמיד היית טיפוס של פשרות, וכל עוד אין בזה חצילים,
קישואים או משהו אחר שנשמע לך דוחה, זה יהיה בסדר...
למרבה ההפתעה, יש לכן כמעט את אותו טעם, מתחשק לכן אותו דבר
ובאותם רגעים, פרט לעובדה שאת מוכנה להמר, לנסות משהו חדש,
והיא הולכת על בטוח, ובטוחה בזה.

המחשבות התחילו לרוץ לי בראש בקצב מטורף. ידעתי שאני רוצה,
ידעתי שאני לא מתכוונת להגיד להגיד לו לא, וידעתי שזה כל כך לא
בסדר מכל הבחינות. אז אמרתי לו שעוד שעה אני אצלו. בחיים שלי
לא שטפתי כלים בכזו מהירות, בשבועות האחרונים בכלל לא שטפתי
כלים... מישהו אחר בסוף היה עושה את זה. 45 דקות מאוחר יותר
אני כבר בדרך אליו, הרגליים הולכות לאט ומהר, אלפי מחשבות
התרוצצו לי בראש ואני לא עצרתי כדי להקדיש תשומת לב לאף אחת
מהן. שלחתי לו הודעה שיצא לקראתי, לא הייתה דרך חזרה... ולא
באמת התכוונתי לחזור


מתחיל להיות חם, אחת אחרי השניה כולכן מורידות את המעילים,
הסריגים, הצעיפים ושאר פריטי החורף הנשיים שלכן, רק את מורידה
גם את הנעליים. שיחה קולחת מתנהלת מעל קרקוש הסכו"ם ובין ביס
לביס.
שיחה יומיומית מסוג השיחות שמתנהלות בין חבורת אנשים שמתראים
כל יום ומכירים את אותם האנשים. שוב הגעתן לשיחות על הצבא, יש
עוד זמן אבל איכשהו זה כבר מתחיל לחלחל... מישהו ביחידות
החינוך שלהם עושה כנראה עבודה לא רעה בכלל... היא מספרת על
החבר שלה, החברה הכי טובה של ילדת היומולדת, איך עבר את
המיונים לסיירת מטכ"ל, שומעים כמה היא אוהבת אותו וגאה בו, היא
מספרת כמה שלא האמין בעצמו ושומעים כמה שהיא מאמינה בו. היא
מספרת איך היה בין הבודדים שעברו את מבחני הכושר והגיע לראיון
עם הפסיכולוג, וכמובן שעבר גם אותו...  

הוא סיפר לי משהו על זה שרב עם אבא שלו ונעל את עצמו בחדר, אז
עכשיו צריך להכנס מהחלון, אבל אנחנו לפחות לבד, מאוד לבד. אני
לא דיברתי הרבה, בדרך הזו, מהספסל לחלון שלו. כמעט בכלל לא,
בדרך כלל הוא היה מציע לי לשתות משהו בשלב הזה, או שאני הייתי
מבקשת, אולי קצת כדי להזכיר לו עד כמה ארוכה הדרך ברגל ביני
לבינו... אבל נכנסנו מהחלון, והחדר הרי נעול. הריח של הבית
שלו, והריח שלו, אחרי המקלחת, היפנטו אותי, ולא משנה בכלל מה
אמר ההגיון ומה אמרה השפיות ומה אמרה הנשמה כמעט בזעקה... הגוף
נמשך אליו.


היא מספרת איך הוא שמח כשראה שעוד אחד מהשכבה שלו הצטרף אליו
במפקדת החמ"ל הזמנית של הסיירת, דווקא חבר די טוב שלו, ואיך
חייך אליו בהקלה. היא מספרת עוד, כאילו שזה באמת מעניין,
הסיפורים על החבר שלה... אבל זה מעניין, ולא רק אותך. היא
מספרת על המוזיקה שהוא מלמד אותה לשמוע, על החיקויים שהוא עושה
ועל הסיפורים שהוא מספר לה ועל השרירים שהוא פיתח עכשיו, ואיך
הוא נראה כשהוא בלי חולצה. אווץ'.

הוא נישק אותי ונזכרתי כמה השפתיים שלו חמות ומתוקות. הכל
תמיד קרה מהר איתו, לא היה כמעט רגש אבל הייתה מספיק תשוקה
(בעיקר שלי) מספיק חרמנות (בעיקר שלו).
כשרק נשכבנו על המיטה שלו, מחובקים ובאלכסון, הוא לחש לי משהו
כמו "את בכלל לא התגעגעת אלי..." אמרתי שהוא משוגע ושאלתי אם
הוא התגעגע. כשהוא אמר שכן, ונשמע כל כך אמין וחמוד, כבר לא
היה משנה כמה שקרן הוא ומה ניסו להגיד ההגיון, השפיות, הנשמה
ואמא... זה היה אחד מאותם הרגעים הקטנים האלו, שמשנים הכל
והופכים את הדברים למה שהם.


את מתחילה להרגיש משהו איפשהו במרכז הגוף, הנשמה שלך, את יודעת
שהיא שם, משדרת אותות מצוקה. זאת הרגשה שבין כאב למועקה, בין
שריטה לדגדוג, את לא יכולה להכניס עוד פירור לפה.
בלי מלים את קמה מהשולחן והולכת לכיוון השירותים, השארת על
משענת הכסא את המעיל וקר לך, את רועדת. אבל את יודעת שהיית
רועדת בכל מקרה, כשההרגשה הזו שם מתחילה להתפשט בך את יודעת
שתרעדי בלי שליטה, עד שתצליחי לשלוט בעצמך. את נכנסת לאחד
התאים ונועלת, התא גדול להפליא אבל את מרגישה פתאום כל כך
קטנה, את מתכווצת בפינה ומריצה סרטים בראש, רובם כבר מטושטשים
ודהויים מהשכחה שכפית על עצמך, על פנייך חולפת העווית שאחריה
אמורות להתחיל לזלוג דמעות. אבל את לא בוכה. אף פעם.

דווקא לא הרגשתי פתאום שונה או מיוחדת. אבל בכל זאת חייכתי,
מבפנים לפחות. יצאנו לעשן בחוץ, על הספסל הזה שלידו בדרך כלל
היה מחכה לי, אם היה מחכה... אבל באותו רגע לא התחשק לי להתעסק
במשמעות שיש או אין לספסלים. הייתי מרוכזת יותר בלהבין בפעם
הראשונה מה כולם עושים כזה עניין מ"הסיגריה שאחרי"... זה פשוט
כיף.
הוא ליווה אותי כמעט עד הבית, רק כי הלך לחבר שלו, שגר קרוב.
כשהתקרבנו לאחד מגני השעשועים בדרך היה נדמה לנו שיושבים שם
אנשים מוכרים... התפצלנו והלכנו בנפרד.
כלום לא השתנה. ידעתי שזה לטובה, ידעתי שבכל מקרה זה לא יכל
להיות אחרת, כי ככה זה היה, אשליה ותו לא. לא הצטערתי, אבל
נשברתי איפשהו. לא בכיתי, גם לא רציתי לבכות... אולי רק בגלל
שהחיוך הזה בפנים עוד החזיק חזק חזק במקום שלו.


את משתינה כי את כבר שם, יוצאת ומנסה לסדר את השיער שפרעת.
שואלים מה לקח לך כל כך הרבה זמן, את מציינת לעצמך שזו שאלה
לגמרי חסרת טקט, אבל עדיף לך להתנהג כנבוכה מאשר לספר מה באמת
עשית שם ולמה הלכת פתאום לבד. האמת היא שברגעים מסויימים את
מתה לספר להן, רק בשביל לראות את הבעת התדהמה על פיהן, רק
בשביל לצחוק בעוד כל אחת מהן מנסה לסגור את הפה הפעור. רק
בשביל לדעת שזה באמת קרה, ושזה באמת מאחורייך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אז מההה?...מתים
האאא?





בוליביה מנסה
לפתוח בשיחה
בבית קברות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/7/07 12:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
הולי סיקרט

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה