בתשע וחצי בדיוק סיימתי להתארגן, התיישבתי על הספה הדלקתי את
הג'וינט, כיוונתי את הטלוויזיה על ערוץ 25, קרטון נטוורק.
אני הולך להעביר ערב בסבבה. אני, טום, ג'רי וחמש גרם מריחואנה,
הספקתי לקחת רק שאיפה אחת מהג'וינט כשנשמעה דפיקה בדלת. מי זה
יכול להיות? בדרך כלל לא הגיעו אנשים לדירה באמצע השבוע, ועוד
בלי לטלפן קודם. ניגשתי לפתוח, בפתח עמד החיים שלי, הוא נראה
בדיוק כמוני, טוב, לא בדיוק כמוני.

הוא היה לבוש בחליפת שלושה חלקים של הוגו בוס, שחורה, שיער קצר
דבוק בג'ל, כל שערה במקומה שלא תזוז חס וחלילה באופן עצמאי,
מגולח מדיף ניחוח קל של קול-ווטר לנשים,
damm,
 היה לי טעם טוב.

הסתכלתי עליו. הוא באמת נראה טוב. הוא הרים את מבטו, "אפשר
להיכנס?" העפתי מבט בסלון - הספה המפורקת, המאוורר השבור שמונח
על הרצפה, הציורים על הקירות. לא היה לי נעים שהוא יכנס ויראה
את הדירה ככה, אבל הוא לא חיכה לתשובה, ישר נכנס והתיישב
בעדינות על הספה, ניסה לא לנענע אותה יותר מידי כדי לא למצוא
את עצמו על הרצפה.

"תשתה משהו? קר, חם?" פתחתי את המקרר, רק צליל הד ארוך ענה
"ריקקקק", קרטון חלב חמוץ הביט עלי משועמם "מים אולי?" מיהרתי
להתנצל.

"מה יהיה אתך, תגיד לי, לא תתבגר?" הוא הרים את הג'וינט והביט
בי, הביט בג'וינט חזרה ומעך אותו למאפרה. נדמה לי שגם טום
וג'רי הביטו בו בעצב מתוך מסך הטלוויזיה. "אז מה יהיה אתך, עד
מתי תגור בדירה הזו? תראה איך היא נראית!"
התיישבתי לידו והוא המשיך בנאומו, מנופף באצבעו. החדר התחיל
להסתובב סביבי. לרגע הצלחתי לזהות דמויות נוספות, מחדר המורים
מהתיכון "יש לך את הפוטנציאל אבל אתה לא מנצל אותו",  מפקדים
מהצבא "...לך תעבוד...תסתפר כבר....לך תתגלח". הי, הנה ההורים
שלי בשורה השניה "אבא אימא" קראתי לעברם. "מה זה הבגדים האלה,
צהוב ואדום, מה אתה גלידה? מי תיקח אותך ככה?", הם הצטרפו
למעגל המאשימים. החדר המשיך להסתובב סביבי, והחיים שלי נופף
עלי באצבעו "מי אתה חושב לעצמך שאתה, אתגר קרת?"

"מה רע באתגר קרת?" שמעתי קול מהספה השנייה. פקחתי את עיני
וראיתי אותו יושב שם, אתגר קרת. לא, לא הוא. האני השני שלי אם
אפשר לקרוא לו כך. הרמתי את הראש המסוחרר לכיוון הטלוויזיה,
ג'ורג וו. בוש המשיך לאיים ולנופף באצבעו, כן כן, הוא עוד
יתפוס את בן- לאדן.

החזרתי את הטלוויזיה לערוץ 25. טום רדף אחרי ג'רי או ג'רי רדף
אחרי טום, עשרים שנה הם רודפים אחד אחרי השני ולא מגיעים לשום
מקום, איפה החיים שלהם?
"בזבוז של חומר" החזרתי את המבט לאני השני שלי שבחן את הג'וינט
המעוך. הוא יישר אותו חיפש מצית, ולקח שכטה ארוכה. כן זה אני,
חשבתי. אותם בגדים, אותו שילוב מזעזע של צבעים, אני באמת רזה
מידי, מישהו באמת היה צריך להגיד לי את כל זה.

"עזוב אותך מהחיים הזה, כל הזמן לחוץ, ממהר, רודף אחרי עצמו
משחק אותה כלי, כדי להשתין הוא צריך לבקש אישור מהבוס.
תראה אותי, חופשי, עושה חיים , מלך, עושה מה שאני רוצה,
מלך!".

הבטתי דרך הדלת בעולם האפור אשר הביט אלי מבחוץ, אל החיים
המחכים לי מעבר לפינה, אל ערמת הצבעים שנעלמה מבעד למסך העשן
והמילים על הספה בחדר, נעלתי את הדלת. אחזתי בשארית הג'וינט
שנשארה במאפרה, חזרתי לטלוויזיה, החיים לא יברחו לשום מקום
ובינתיים מה רע בלשחק אותה אתגר קרת?