היה ממש קר, אבל ממש, ואני הרגשתי כמו מת. מה לעזאזל אני עושה
על כביש ראשי במרכז אנגליה עם ארגזי צעצועים זולים מסין. מנסה
לתפוס טרמפים באמצע אוטוסטרדה ארופאית שהמהירות הכי נמוכה
שאנשים נוסעים בה היא בערך 200 קמ"ש או משהו כזה.

חוזרים אחורה

המכונית שלו נתקעה ויצא עשן מהמנוע. את האמת, בפעם הראשונה
שנכנסתי למכונית הזאת זה היה די מזמן, ואני חשבתי שהיא די סבבה
חוץ מזה שהיא הייתה מטונפת עם מיליון חבילות של סיגריות
שזרוקות על הרצפה, בלי מראות, ומוזיקה סבבה שכיפרה על הכל. אבל
הפעם, באמת ששום דבר לא עניין אותי חוץ מלהגיע כבר, ודווקא
היום כשלא בא לי על הנסיעה הזאת ושהתעוררתי על הפנים והייתי מת
רק לקפה מחורבן של בוקר, המכונית נתקעה. לא סתם נתקעה, אלא
באמצע כביש מהיר, בלי מזגן שיחמם, בלי ריפוד מפנק, רק קור
כלבים ועשן של סיגריות שעושנו על בטן ריקה, דבר שאני שונא
במיוחד. מילא אוכל, אבל לפחות משהו לשתות, ואני לא מתכוון למים
ששוטפים איתם את הפה כשמצחצחים שיניים בבוקר.

חוזרים קדימה

"בוא ננסה לתפוס טרמפים" הוא אומר לי. לא משנה שזה היה הרעיון
הכי מטומטם שמישהו בכלל יכול היה להעלות. אבל באמת, באמצע
הפאקינג אוטוסטרדה, טרמפים? הרגשתי כמו אידיוט, לעמוד בצד
הדרך, עם מיליון ארגזים של צעצועים זולים מסין. מילא אני
אידיוט, אבל מי האידיוט שיעצור לי, חשבתי לעצמי. ולא משנה שהיה
קר כמו קוטב, למרות שהייתה שמש, מה שעשה את העניין להרבה יותר
מגעיל. אני שונא שיש שמש אבל קפוא, זה נותן לי הרגשה של מוות.
כאילו קר לך כי אתה מת אבל הכל מסביב זורח. אחרי חצי שעה הוא
החליף אותי, אח"כ הבנאדם השלישי שהיה איתנו החליף אותו. גם ככה
כבר קפאו לי האצבעות בידיים, אז נזרקתי לי לבד באוטו מאחורה.
אח"כ כבר שלושתנו ישבנו באוטו. שניים מקדימה, אני מאחורה,
והבנאדם לא מזמין גרר או משהו. כבר עברו איזה שש שעות ואנחנו
עדיין סתם תקועים פה. בלי קפה בלי מאפה, מבזבזים את הזמן,
והשניים מקדימה מתחילים להיות כבר רעבים. כל האוטו מטונף, הרבה
יותר מפעם שעברה שהייתי בו, מה שעשה אותי הרבה פחות רעב בניגוד
לאחרים. התחלנו לחפש באוטו אוכל למרות שידענו שהסיכוי קלוש, עד
שאחד מהם שלף אבוקדו ירוק ומבריק שהיה מתחת לאחד הכיסאות.
ולמרות שזה היה רק אבוקדו, אני קיבלתי אותו בצורה קצת שונה. לא
הבנתי איך פתאום משום מקום הגיע אבוקדו ירוק ובוהק לאוטו
המחורבן הזה, ומה, יש בכלל אבוקדו באנגליה?
זה גם הזכיר לי ממש את ישראל משום מה, ואת כל הילדים בבית ספר
עם הסנדוויץ אבוקדו שלהם שנראה כאילו מרחו שם קרפדה. זה היה
כמו משהו שלא מתאים לנוף השמשי, אבל קודר, של אותו יום. זה היה
מעין משהו ישראלי, כמו הסנדוויץ בילדות ,כמו החקלאי עם השפם
מהקופסאות שימורים של העגבניות וכאלה. ובכלל פתאום נהיה לי
מוזר. זה היה כמו סימן שהגיע הזמן לחזור הביתה או משהו כזה.
מצד אחד כביש סואן, מצד שני שממה קודרת וקפואה של שדות לא
מזמינים, ואני באמצע, יושב בתוך אוטו שהלך לו המנוע באמצע
אוטוסטרדה ארופאית במרכז אנגליה, עם שני רוחות רפאים שאוכלים
אבוקדו ירוק. מיד הדלקתי סיגריה, כבר לא הייתי רעב, והיה לי
קר, אבל ממש קר, עד כמה שמת מהלך אחד יכול להיות.