היא מביטה בחלון הקפוא. הבל פיה יוצר אדים על החלון והיא מנקה
אותם בידה, יוצרת חור הצצה אל העולם שבחוץ. מבטה סורק את העולם
הקפוא. את האדמה הלחה עוד מהגשם ועליה מעטה של כפור, שכבה דקה
של קרח. היא מעבירה את מבטה אל העץ הזקן שעומד בחצר מאז
ומעולם. הוא ערום מעליו, היא ממש יכולה להרגיש את הרטיבות של
הגזע העבה, את הגשם שחדר לכל הסדקים והחריטות שעל הגזע. היא
מטיילת עם מבטה הלאה, אל עבר האופק. ענני הסערה השחורים עוד
נראים מרחוק, אי אפשר להבחין איפה בדיוק הנקודה שבה הם נגמרים
ומתחילה האדמה האין סופית שמשתרעת למרחקים.
חרקים ראשונים מתחילים לצאת ממחבואם ולהנות מפירותיו של הגשם.
היא מבחינה בפיסת שמיים תכולה המבצבצת מתוך כל האפור. היא
פותחת עיניים גדולות ותוהות אל עבר אותה פיסת תכלת.
היא עוזבת את החלון והולכת לכיוון דלת העץ. פותחת את הדלת
ויוצאת ברגליים יחפות לחצר.
מודעת- לא מודעת למעשיה, היא רצה אל עבר העץ הזקן ומחבקת בידיה
את הגזע העבה. נושמת את העץ לתוכה, את ריח הגשם, האדמה. פתאום
בהבנה של רגע היא שומטת את ידיה המחבקות את העץ, ומסתכלת סביבה
בבישנות, במבוכה פן מישהו במקרה ראה את מעשיה.
היא כורעת על ברכיה ולוקחת כופן של אדמה חומה בידה. מקרבת אותה
אל אפה ומריחה. מקרבת את אותה אדמה רטובה אל לחיה, ונותנת לה
להתחכך כנגדה ולהשאיר את חותמה הרטוב עליהם. שוב, ברגע קצרצר
של מודעות, היא קמה במהירות ושומטת את חופן האדמה תחתיה.

היא מפנה את ראשה ימינה. ושמאלה. וכל שיכולה היא לראות זו את
אותה שממה העוטפת אותה מכל כיוון. אותו שקט. אותם מרחקים.
הדממה. אותה דממה יחודית שאפשר לשמוע רק באותם הרגעים שאחרי
הסערה, לפני שמבצבצות קרני השמש הראשונות.
היא נושמת עמוק מתמכרת לשקט. מסתכלת לאופק ולא רואה דבר.
היא חוזרת יחפה אל הבית הקטן, וסוגרת את דלת העץ מאחוריה.
היא עומדת, גבה נשען על הדלת, נושמת בכבדות. אוויר כה נקי לא
נשמה מעולם. אודם לחיה בולט בגוון החיוור לבנבן של עורה.
היא סורקת במבטה את בקטת העץ הקטנה. נר בודד מאיר את החלל
הדומם. היא מתיישבת בפינה מכורבלת בעצמה, ועוצמת את עיניה
הגדולות.

לילה. היא פוקחת את עיניה וקופצת בבהלה. היא לא מבינה. היא
ניגשת שוב אל החלון ומסתכלת החוצה. הסערה חזרה. ברק מאיר את
השמים ומיד אחריו נשמע רעם מתגלגל וחזק. כמו זה שהעיר אותה.
חושך מוחלט שורר בחוץ ורק אורם של הברקים מפר אותו כל כמה
שניות.
פתאום, נשימתה נעשית כבדה ורגליה כושלות. עיניה מסתכלות בבהלה
תרות אחר משהו, ולא מוצאות. גופה מתכווץ, והיא שולחת יד עדינה
לעבר ליבה. היא מתיישבת בחבטה על הרצפה.
שתי ידיה אוחזות את ראשה, מנסות למנוע מהתודעה הנוראית להיכנס
למוחה. היא חובטת עם ידיה בראשה ולא מבינה מאיפה זה הגיע.
אותה מחשבה נוראית. אותה הבנה. אותה הכרה. היא עוצמת את עיניה
ומנסה להסדיר את נשימתה. מילה בודדה יוצאת מפיה: "לבד". החלטה
נגמלת בליבה. היא קמה בזהירות וניגשת לעבר הדלת. בקושי מסויים
נאבקת עם הרוח, עד שלבסוף הדלת נפתחת.
רוח עצומה שואגת בפתח ומעיפה את שערה לכל עבר. היא יוצאת
יחפה.
גשם, רוח, אבק מסביב, אך היא- אינה מרגישה דבר. היא צועדת אל
עבר העץ הזקן, צעד אחר צעד. רק להגיע. עוד ברק מפלח את השמיים
ומראה לה את הדרך.
היא מגיעה לעץ וקורסת לצידו. מזה חודשים ואולי אף שנים, מי
יודע? היא מרגישה שלוה. היא מניחה את ראשה כנגד הגזע העבה,
הסערה עוטפת אותה מכל עבר, מאיימת לבלעה. היא עוצמת את עיניה
ומחייכת. "לבד" היא אומרת ודבריה נבלעים ברעם מחריש אוזניים.