אחרי שזה קרה, למדתי לשתוק, קברתי את הצעקות עמוק בתוך חלל
הבטן, שתי סנטימטר מאחורי הקורקבן, הייתי מרגישה את זה לוחץ
כשישנתי, או שאכלתי משהו, ולפעמים סתם שלא עשיתי כלום. יכולתי
להרגיש, איך הן מהדהדות לי בפנים, פוגעות בדפנות של הגוף שלי,
בועטות בי מבפנים, מתחננות לצאת.
אחרי שזה קרה, למדתי לשחק, לחנוק את הדמעות מתחת לגרון, הייתי
נלחמת בהן שלא יזלגו החוצה, ולפעמים כשהן כמעט נצחו, הייתי
מרגישה איך אני נחנקת, איך נגמר לי האוויר מהמאבק, כולי רועדת
מתעקשת להשאיר אותן במקומן, כדי שלא יסגירו אותי, כדי שאף אחד
לא ידע.
אחרי שזה קרה, למדתי לסבול, בשקט בשקט בלי שאף אחד יסיים לב,
וכלפי חוץ הייתי מאושרת, הייתי מציירת חיוך בצבעי פסטל, הייתי
שמה פנסים, מאחורי העיניים הכבויות שלי, והייתי צובעת את הלב
שלי באדום, שלא יראו שהוא כולו קפוא.

חמש שנים אחרי שזה קרה, נמאס לי.
חמש שנים אחרי שזה קרה, נגמרו לי השקרים.
חמש שנים אחרי שזה קרה, אזל לי הכח.
חמש שנים אחרי שזה קרה, התגעגעתי לעצמי.

צעקתי בכל הנשמה, הצעקה, הדהדה לי בגרון, יצאה החוצה מן החדר,
ומשם לעולם כולו. היא איימה לשבור חלונות לקרוע את עורות התוף,
ולפתוח מחדש את השמיים.
הדמעות, רעדו בגרון, ומשם טיפסו לזוויות העיניים, ומשם זלגו על
הלחיים והשפתיים, מטפטפות על השטיח, מציפות את כל הבית, אפילו
הים לא היה כל כך מלוח.
והלב שלי פעם, בכל הכח, בקצב של תופים אפריקאיים, המנסים לעלות
מישהו בעוב, והלב שלי חזר לאט לאט, הוא הפשיר והתחמם, והחזיר
לעצמו את הצבע האדום, והדליק לי מחדש את העיניים.
אני כאן.
אני חיה.
אני הנני.