הקור והחום נאבקו בעוד אותו-לילה בממלכת הפשרה. הקור ניצח
בעונה הזו של השנה. לכן נכנסת אל המסבאה הראשונה שהציע המקרה.
המסבאה תהיה קטנה, חמימה וריקה כמעט לחלוטין. רק ברמן שיכור
ופסנתרן "מוזג" נכחו בין כתלי המקום. התיישבת על מושב אחד
הסמוך אל הבר, הקרוב במעט-מידיי אל צלה של עננת הגילופין של
הברמן. הבטת בו לרגע וביקשת ממנו בטון סימן-שאלה "?". רגע ורבע
חלפו במקום ולפתע הרים הברמן מבטו אלייך. כל אשר יכול היה
הברמן להציע הוא, שתשתי את עיניו - עין אחת ג'ין, עין אחרת
טוניק. הכך מגישים משקאות? שאלת את עצמה. הפסנתרן שהבחין בך
ובג'ין ט. ברמן קם ממושבו שממול לנבל וניגש אלייך בצעדים
חלביים. "האין זו את? העלמה היל נמדלפיל?", ענה האיש,  "חיכינו
וציפינו לך! מדוע שלא תבואי ותעמדי עימנו בתור?". מבולבלת ומעט
מפוחדת, קמת ברצון סמוי מתוך עננת הגילופין של הברמן (אשר כעת
המטירה חפרפרות חמרמורת) ושמת פעמייך אחרי פעמי הפסנתרן. "סלחי
לנו", פתח האיש, כאשר התיישבתם שניכם ממול הקונטרה-באס המוזהב,
"לא ציפינו ממר מקרה שיעבוד הלילה. פקקים באלוהים, את מבינה?".
האיש חייך למראה פנייך והציע לך בחיבה מחשידה - כוס במים
רותחים. "כמדומני, יש בקרבתך כמה עלי לואיזה שתוכלי להטביע
בכוס הזו", ספק ידיו מהורהרות, "נגנבו ברשות, התייבשו
באדישות", חייך בפעם ה-"לא סופרים חיוכים".

"?", שאלת בהיסוס.
"כמובן שגם הפעם", ענה בביטחון האיש.
". . .", הרהרת לעצמך בקול.
"העלמה היל, הביני שלא שוכחים - אלא דוחקים", אמר האיש והביט
בך בדעת.
"! ... ?", שאלת אותו.
"מעולם לא ידענו להעריך את עצמנו כאלים נוודים, העלמה נמדלפיל.
הצדק, האמת והאשמה עימך - גן-העדן וכן הגיהינום הם אותו המקום.
לך בלבד היא הבחירה בין השניים".
"?"
"האינדיבידואל הינו חלש, אך רחוק מלהיות חסר-כוחות", אמר
בכובד-ראש, "אומנם גברת גורל עודנה קיימת וכן אחותה הצעירה,
אירוניה, עודנה שובבה כפי שהייתה מאז ומעולם - אך המודעות היא
המפתח לבעיות גן-עדן-גיהינום וקלות הדעת היא מנעולו". השתתקתם
שניכם לרגע, רבע ושמינית ולפתע שאלת את תשובה:
"...."
"ובכן, בוודאי! בחרי לך כל מוזיקה שתחפצי בה! הם שם, כל
התקליטים, מאחורי אוזנייך", חייך האיש וחזר פתאום לחלל לו
בחמת-החלילים האהובה עליו כל-כך.

דפדפת בעונג רב בין תנוכייך: כאן לאונרד כהן ומשטרת הג'אז שלו,
וכאן יונים בעיר שחורה-לבנה; כאן ניל יאנג מאחורי הבהלה לזהב
וכאן טראוויס - האיש ש. בחרת לך תקליט והינה לה התנגנה לה
בחירתך. "לכך ראויים החיים", הרהר האיש בעוד כתב מנגינה כלשהי
בין שיניו.

שנים-שעות, ימים-לילות - חלפו, או כך חשבת, מבעד למסבאתך
הפרטית שלך. המקום התמלא אט-אט באנשים מעטים. "קיפודים
חד-טיוטתיים", צחקת בינך לבין עצמך, כשניסית להדביק להם תגים,
"כל אותם אלים נוודים שמתירים לעצמם ל...". רגע חלף מאז, ועוד
רבע, ועוד רבע - עד לפסקה הבאה.

קמת והלכת. לאן הלכת? לא נשאל את הברמן, או את איש
הפסנתרנבלקונסטרהבאסחמתחלילים! הרי ידעת זה מכבר ועד תמיד.

כעת, גלי לנו את.


For Dearest Lia