החום הזה קורע אותי. אני לא יכול יותר. כבר שבועיים שהאוויר
עומד לו במקום, כמו שחי מיוזעת, כמו נפיחה מהבילה. אני לא
מצליח לחשוב כמו שצריך. פלגי זיעה נוטפים לי לאורך הגב, מפלסים
להם דרך בסבך השערות הגדלות שם. פעמים רבות בכל יום אני מוצא
את עצמי מתעוור מזיעה מלוחה-חמוצה שגולשת לה מהמצח אל תוך
העיניים. כבר אין לי בגדים נקיים יותר. הדבר היחיד שאני יכול
לעשות זה לשטוף קצת את החולצות במים הפושרים שנותנים לנו כאן,
ולתת להן להתייבש. זה לא מוציא את הריח, אבל רוב האבק נשטף ככה
החוצה. בגלל הלחות הגבוהה, לוקח יחסית הרבה זמן לבגדים
להתייבש. וגם אז, עשר שניות אחרי שלבשת אותה, החולצה כבר רטובה
לגמרי, ועם כל האבק שאנחנו מעלים כאן, כל העסק הופך לעיסת בוץ
דביק ומגעיל. לפחות כבר אין לי יבלות בידיים וברגלים. העור שלי
כבר התקשה כל כך בזמן הארוך שאני פה, שיכולים להביא לי את פטיש
הניפוץ עם הידית הכי מחוספסת, וזה לא יפריע לי. אדרבא, בשימוש
לאורך זמן, עור הידיים הקשה שלי, משייף ומחליק את העץ לאיטו.
ניפוץ האבנים לחצץ כבר לא מפריע לי. אני אדיש אליו לחלוטין.
אנחנו מתחילים את העבודה בחמש בבוקר ועד שלוש, שלוש וחצי
אחה"צ, כבר שולחים אותנו להתקלח ולנוח עד למחרת. בין השעות
האלה אני לא נמצא בין כתלי מוסד הכליאה הזה. הגוף כאן, עומד
כבול ליתד הברזל שמונע ממני לרוץ ולדפוק את הפטיש באחד השומרים
או באסיר אחר. כן אני בגופי פה, אבל הראש... הוא מהר מאוד מוצא
לעצמו מקומות יותר מעניינים לטייל בהם. כבר הפכתי את העניין
למקצועי. אני חושב שאני האסיר הכי יעיל כאן מבחינת תפוקת
עבודה, ואני לא משקיע בה טיפה של מחשבה. הגוף פועל מעצמו,
מאפשר למוח לרוץ לאן שבא לו. הוא כבר לא צריך את הפקודות "להדק
אצבעות, להניף ידיים, להנחית פטיש" וחוזר חלילה. הגוף יודע את
המלאכה מעצמו. שנים של אימון, אולי אילוף יותר מתאים, הביאו
אותי לכלל שלמות. עכשיו יש לי פנאי להתעסק בעולם רוחני, טוב
יותר.
רק שהשבועיים האחרונים החזירו אותי למציאות הקטנה בה אני חי,
כמו הוטחתי בקיר בטון משוריין של איזה מוצב תעלות מימי מלחמת
העולם הראשונה. המחשבה חוזרת שוב ושוב אל מזג האוויר הזה
המוסיף עוד עשר קילו למשקל הפטיש, המקשה על האוויר להיכנס
לריאות, המקשה על הריאות לפלוט את הפחמן הדו חמצני, המקשה על
הזיעה להתנדף ולקרר את הגוף. אני צריך כל שבב מודעות שיש לי
כדי לא להתפורר ולהתחיל לבכות. זה כבר באמת יותר מדי. יותר מדי
בעיקר נוכח העובדה שנותר לי חודש וחצי בלבד, אם לא ישתנה משהו
שוב.
הייתם חושבים שייתנו פה קצת הקלה בעבודה לקראת השחרור, כדי שמי
שיוצא מכאן לא יראה לחלוטין כמו שבר כלי. כל מה שלימדו אותי
בתיכון לגבי התעמלות היה נכון. אני העברתי את הזמן בפיתוח
שרירי הגוף, עד שהמורה לספורט הסביר לי שיותר מדי ספורט, זה לא
בריא. יותר מדי מהכל זה לא בריא. הגוף לא יודע להתמודד עם זה.
הלב לא מצליח לספק כל כך הרבה דם לרקמות, הריאות לא מצליחות
לספק אוויר די הצורך. אחד הדברים שחירב את גופם של ניצולי
השואה במחנות העבודה היה עבודה מוגזמת. גם המחסור באוכל היה
גורם מכריע, אבל הגוף האנושי פשוט התפרק מהמאמץ.
אני חושב שהייתי מסתדר עם העבודה הרבה בחודש וחצי הקרובים אם
רק הייתי מסוגל לתכנן את חיי לאחר השחרור. במקום זה אני מתעסק
בלהיות מודע לכל אגל זיעה שזורם לאורך גופי, לכל נשימה כבדה,
לרטיבות המטורפת שמצטברת לה בכל קפל גוף, בצימאון ההיסטרי. מי
מסוגל לחשוב חודש וחצי קדימה בתנאים האלה? איזה חודש וחצי?
שבוע, יומיים, לתכנן מה יקרה מחר אני לא מסוגל. לא שיש יותר
מדי מה לתכנן. צוות הכלא הצליח להביא את השגרה לדרגת מומחיות
כזו שלמרות תעוקת החמסין, אני יודע, איפשהו אי שם באחורי הראש,
ששום דבר לא ישתנה בעצם עד יום השחרור. שכל הסיכויים לשחרור
הזה, הם לטובתי. שהעבודה קצת קשה, אבל מה זה לעומת החופש עוד
מעט. כנראה שהידיעה הזו נמצאת רחוק מדי מאחורה, כי כל עוד אני
מניף את הפטיש, בחום והלחות המתישים האלה של תחילת אוגוסט, אני
רק חושב על ההנפה הבאה, דואג שלא אוריד את הפטיש על הרגל שלי
כמו שעשיתי בתחילת ריצוי העונש. גיליתי שהכי גרוע זה להיפצע על
אמת ולהגיע ל"בית החולים" של מתקן הכליאה. פשוט מזעזע. אני
חשבתי תמיד שהבריטים הם עם נאור, שמבין עניין או שניים ברפואה
מודרנית. אז חשבתי. הטיפול הרפואי כאן נורא ואיום. לא עוזר
בכלל לסוגי הפציעות והמחלות שיש כאן. כאן צריך רופא צבאי, לא
איזה מומחה לרפואת משפחה שיודע לתת פניצילין. אתם מבינים, רוב
החולים מגיעים עם שברים ופגיעות בגלל עבודה לא נכונה. פה ושם
קצת פצועים מאיזה קטטה אקראית. והתשובה לכל זה? שוב, פניצילין.
למזלי, באגף שלנו כמעט אין דברים כאלה. לפעמים, כשהרוחות
מתלהטות בין חברי הארגונים השונים, אנחנו מגיעים לויכוחים
וקללות, אבל בסופו של דבר ברור לנו שאת הדיונים האידיאולוגיים
כדאי להשאיר ליום השחרור. כאן כולם עובדים ביחד. אין הבדל
מהותי, בטח לא בעיני הסוהרים, מאיזה ארגון הגעת. אם תפסו אותך,
כנראה שמגיע לך. שלא היית טוב מספיק. קודם כל אתה אסיר. אם לא
שפטו אותך למוות, בסופו של דבר ישחררו אותך. אם אתה נידון
לתלייה, זה כבר משהו אחר לגמרי. לא משנה כמה תתמרד, כמה יכניסו
אותך לצינוק, כמה יכו אותך בחקירות. אתה יודע שבסוף מחכה החבל.
לנידונים למוות כבה מזמן האור בעיניים. הם לא צריכים תקווה כדי
להמשיך. הם ממשיכים מחוק ההתמד. אחיו של אבי, שמשמש סוהר זוטר
בכלא בורג'יניה, באמריקה, כתב לי פעם שלנידוני המוות קוראים
בסלנג המקומי "איש מת מהלך". מדהים כמה הכינוי הזה הולם. כל
אדם יודע שימות בסופו של דבר, אבל מעטים יודעים את השעה
המדויקת והתאריך. לדעת שנקצבו לך חודשיים, ארבעה ימים, שש-עשרה
שעות ושלושים ושבע ורבע דקות לחיות את חייך, מציב אותך כנראה
בשאלה גדולה מאוד מול תכלית חייך. לא מעט נידונים למוות בוחרים
לקצר גם את המועד הקצר שקצבו להם. לא בעיה להתאבד בכלא. גם עם
אין חגורות, בסופו של יום, תמיד אפשר לדקור לעצמך את הצוואר
במזלג ולדמם למוות בשעות הקטנות של הלילה כשהסוהרים המופקדים
עליך מנומנמים ממילא.
אבל אני? אני עוד חודש וחצי בחוץ. חבר שלי שאל אם אני מתכוון
לחזור לפעילות בארגון לכשאשתחרר. שאלה מצויינת. אני לא בטוח
שאני מוכן למהר ולסכן את עצמי בכליאה מחודשת. עד שלא נתפסת,
אתה בטוח בנצחונך הנצחי. בטוח בחופש שלך לפעול בתוך ההגבלים
שמציב השלטון הזר. אבל מרגע שנתפסת ונכלאת, החופש הוא מושג לא
ברור, ארעי. אני לא בטוח שאני מוכן, למרות האידיאה הגדולה
שמאחורי המאבק. ניפוץ הסלעים מנפץ, לאורך זמן, את הנפש המורדת
של האדם. מי שכלוא כאן מספיק זמן, מאבד הרבה מאוד מהיצר ההרסני
הזה של המרד. יצר הרסני. אני לא מאמין שאני משתמש במושג הזה
כדי להגדיר דבר שהיה כל כך חזק אצלי עד לפני שנים מעטות
בלבד... אבל אתם יודעים מה? יש בזה עניין של הרסנות. הסיכון
הזה, להיכלא, להיפצע, להיהרג. אלה סכנות אמיתיות וממשיות מאוד
כשאתה לוחם גרילה כנגד צבא גדול ומאורגן. אז נכון, אנחנו
פוגעים במנוולים האלה על ימין ועל שמאל, אבל זה אפילו לא מספיק
כדי להיות קרוב. למעלה משני עשורי מאבק אולי מערערות את אמונתם
של הבריטים בצדקת דרכם, אבל אם איזה לורד שיושב בלונדון ייתן
פקודה, הם יקפצו בדיוק כמו בתחילת המנדט.
בינתיים אני מוגבל למחשבות אנושיות לשעות אחה"צ והערב, כשכבר
לא עובדים, ואפשר לנוח אחרי מקלחת קרה וארוחת ערב קלה. ארוחת
ערב דלה, יהיה תיאור יותר הולם. זה לא משנה בעצם. כל העבודה
הפיזית הזו לא מצליחה לנצח את החום בתחרות על הרעב. אני חושב
שהורדתי איזה חמישה קילוגרמים מתחילת הקיץ רק כי אני לא מסוגל
לאכול הרבה בחום, בטח לא אוכל המוגש חם. אני לא מצליח להתמודד
עם ההרגל האירופאי המוזר הזה של לאכול את הארוחה המרכזית של
היום בערב. אני יודע שזה יותר הגיוני, כל העסק אם לאכול הרבה
וחם כשהטמפרטורות יורדות, אבל אל"ף, הבדלי הטמפרטורות בין
צהריים לערב בקיץ הארצישראלי לא כאלה גדולים, ובי"ת, זה עניין
של הרגל. אצלנו במשפחה, ארוחת הצהריים היתה הארוחה הגדולה מאז
שאני זוכר את עצמי. בימי לימודי בבית הספר העממי ובגמנסיה, זה
הסתדר נפלא עם סדר היום שלי. הייתי חוזר הביתה ואמי היתה מחכה
עם ארוחה חמה לי ולאחי הגדול. בערב, בעיקר בתקופת הנעורים,
הייתי מגיע בשעות מאוחרות פעמים רבות, כך שמלבד ארוחת ערב שבת,
כמעט תמיד הייתי חוטף איזה כריך להשבעת רעב הערב.
מלבד הארוחות, עיקר זמן הפנאי שלנו מוקדש למשחקי קלפים, קריאה
והרבה מאוד דיונים. מדהים לשמוע כמה, בסופו של דבר, דעותיהם של
אנשי תנועת העבודה דומות לרעיונות של אנשי הרוויזיה. לא בכל
כמובן, חס וחלילה. ובכל זאת בהרבה מאוד תחומים, הדמיון מפליא.

למרות הכל, השיחה שמושכת הכי הרבה משתתפים, ואליה נסבים בסופו
של דבר כל הדיונים, היא על החופש. אדם מדבר את שחסר לו. השיחות
האלה בדרך כלל שקטות יותר, אישיות יותר, עמוקות יותר מכל שיחה
אחרת. בשיחות אלה, גם הכבויים ביותר מבין העצורים, כמו ניעורים
לחיים. הצעירים שעוד זוכרים את טעם החופש, נדלקים בגלל
הנוסטלגיה, הותיקים, שיום שיחרורם קרב, ניצתים בגלל הרהורי
העתיד. רק הנדונים נשארים כבויים כשהיו. ניצוץ הנוסטלגיה שלהם
נכבה ביום השמעת הדין, ובאותו יום נגזל מהם ניצוץ העתיד. לרוב
הם נשארים שוקטים בשיחות החופש הללו, או מדירים רגליהם מהן כלל
ועיקר.
אני... לי נותר רק עוד חודש וחצי בשיממון הזה. הציפייה משתקת
אותי כליל ומונעת ממני מלהשתתף בשיחות החופש. כמו הלום קרב
הוזה. "בשיבת ציון היינו כחולמים". המחשבה היחידה שמוחי
המדולדל מצליח להפיק היא שעון החול הקרב לקיצו של ימי אסוריי:
"חודש וחצי... רק עוד חודש וחצי..."