[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"עוד שעה וחצי," אני משכנע את עצמי, "עוד שעה וחצי העומס יפחת
ואני אוכל לעבור ולהמשיך בדרכי." כבר שעות שאני כורע לי בשפיפה
מתחת לשיח הגדול הזה ומביט בציפיה על הדרך הסואנת, מחכה לשעת
כושר לצאת ממחבואי ולפרוץ לעולם הגדול. אני נמצא באותו מקום
כבר כל כך הרבה שעות שכבר התרגלתי אליו. זה לא אומר שנוח לי
פה. לקח לי זמן רב להתמקם בצורה שעמוד השידרה שלי לא יסבול יתר
על המידה, שאפי לא ייתחב עמוק מידי בתערובת הלחה והריחנית של
אדמה ועלים, שגפיי האחוריים ימצאו את המיקום המדוייק להיאחז בו
כדי שאוכל לזנק החוצה אם סכנה תתקרב או לחילופין אם הדרך תתפנה
ואוכל לעבור. גבי מצטמרר חליפות ממשבי רוח קרירה החולפים על
פניו, משקשק חרישית את הקוצים הלחים מטל הערב. אוזניי כרויות
לקלוט את קול הדממה של הדרך שננטשה והרכבים הרבים שמפנים לי
מעבר. ריצה מהירה, 30 שניות ואבלע בעלווה הצפופה שמן העבר
השני. עוד שעה. כבר עכשיו הצפיפות על הכביש פוחתת. עוד שעה
ושלושים שניות ואוכל לחבור אל חבריי מן העבר השני. רבות כל כך
עברתי עד כה. מה? לא אוכל להמתין עוד שעה? מסתבר שלא. לא בקלות
בכל מקרה. ההרגשה שכל זה קרוב מאוד לסיום, רק ממריצה בי את
האדרנלין ואין בי מנוח. אני מבחין בשילשול שמן העושה את דרכו
בין כפותי מבלי לבחין בי. תנועה מהירה והוא כבר מחליק במורד
הגרון. אני לא באמת רעב. לא למזון בכל מקרה, אבל התחושה של
הבטן המלאה עוזרת להשקיט במעט את הרעב האחר, זה שרוצה שהלב
יהיה שבע.
אינסטנקטיבית רגלי האחורית נשלחת לגרד בבטן הרכה, היכן שפרעוש
חצוף מחפש בי ארוחה. כל השנים האלה, ועדיין קשה לי לקבל את
מוסד הטפילות בעולם החי. אם אתה כבר אוכל מישהו, אז תאכל אותו
עד הסוף. תן לו את הכבוד המינימלי ותגמור אותו במכה.מה אתה
מציק לו, גורר את הסבל שלו? לעולם לא תתפסו אותי אוכל לעקרב רק
את הרגל ומשאיר אותו חי. אין בזה שום דבר הומני.
התנועה על הכביש מתמעטת. עדיין מסוכן לצאת, אבל בקרוב אוכל
לחמוק במהירות מבלי להתגלות. מבלי להיפגע. אני שב וחוזר אל
מנטרת מעבר הכביש: "כידרור אינו מגן מפרייבט! כידרור אינו מגן
מפרייבט!" אני יודע שהכלל הזה סותר את הכלל הראשון בהישרדות
"כידרור מגן ממוות", אבל זה כלל שנכתב בדמם של חברים רבים, ולי
אישית אין כל רצון ששמי יהיה חתום עליו.
השמש שקעה כבר מזמן. תאורת הכביש נדלקה לפני שעה בערך וזמזום
החשמל בנורות, זמזום כל כך לא טבעי, מונוטוני כמו דבורה עם
אובססיה קומפולסיבית, מציף את האוויר סביבי, נקלט בקוצי גבי
כמו אנטנה וחודר לי מתחת לעור. מקום מגורי בגבעות רחוק מספיק
מהרחש האלקטרוני הזה מכדי שאסבול ממנו. אם עמדה בפני הבחירה
בין חיים ברעש הנורות למוות, הייתי מעדיף לתקוע לעצמי דורבן
באוזן, כדי שגם אם יקח זמן עד שאמות, לפחות לא אסבול את הרעש
הנוראי הזה.
מכונית חולפת. ככל שהיא מתרחקת אני מבחין בשקט העוטף אותי (אם
נתעלם לרגע מזמזום תאורת הרחוב). אני דורך את שרירי רגליי,
כורה אוזן, מרים את אפי לקלוט את ריח הגומי המתחכך באספלט.
עיניי מצטמצמות, מחפשות אחר פנסי רכב הנגלים באופק...
כמו קפיץ מתוח ששוחרר אני יוצא אל דרכי, מביט כמו כלב חולה
כלבת לכל הכיוונים, אסור להאט את הקצב, "כידרור אינו מגן
מפרייבט! כידרור אינו מגן מפרייבט!" רגלי נוגעת באספלט המתקרר,
דוחפת אותי בכוח על פני סימון השוליים הצהוב. אני קולט בזווית
עיני פגר של קורבן תאונה, אולי נמיה, אולי שועל קטן. אני לא
עוצר כדי לבחון זאת מקרוב, "כידרור אינו מגן מפרייבט! כידרור
אינו מגן מפרייבט!" מהר על פני קו ההפרדה הלבן... חילופי
הצבעים המהירים - שחור לבן שחור - והדופק המהיר גורמים לי לאבד
לשניה את חוש הראייה. כתמים סגולים ירוקים מרצדים מול עיניי אך
אני ממשיך לרוץ בכוח מבלי לראות. אבחן את הראייה שלי כשאהיה
רחוק מסכנה. עוד מעט אסיים, רק עוד מעט... דופק הלב ההולם
באוזני לא מפריע לי לקלוט רעש מנוע מתקרב. אני מאמץ את שריריי
עד תום... ראייתי מתבהרת ברגע שרגליי נוגעות באדמת הכורכר של
השוליים. 5 שניות מאוחר יותר, 3 מטר רחוק יותר, וולבו שחורה
חולפת במהירות מאחוריי, אך אני כבר רחוק מכלל סכנה. הדופק שלי
לא נרגע, רק הסיבה מתחלפת. תחושת סכנת המוות מתפוגגת והופכת
לתחושה אחרת: חופש!! ליבי מתרונן בתוכי ושר בקול: "אל הגבעות.
הביתה אל הגבעות..."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אזהרה:

ישיבה העולה על
5 דקות מול מסך
המחשב שלכם,
המנוצלת לשם
המצאת סלוגנן
שנון ומבריק
עלולה לגרום נזק
בלתי הפיך
בעתיד



אחד שמנצל את
הישיבה לסלוגנים
בלתי מבריקים
ולכן לא נגרם לו
נזק


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/4/06 10:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איתן מנדלבאום

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה