הרוח שינתה את עוצמתה. בעצם, המילה "רוח" לא באמת היתה קיימת
בשפת המקום. כשמזג האויר היחיד שקיים הוא רוח, על מגוון
עוצמותיה, האדם נותן שם נפרד לכל עוצמה. כמו שלאינואטים בחוג
הקוטב הצפוני יש למעלה מ-70 מילים המתארות את סוגי השלג
השונים, אבל המילה "שלג" לא קיימת בשפתם. נתחיל מחדש.
אחרי תקופה של כמה ימי "סוויחש" (רוח מאוד חזקה וחמה המעלה
ענני אבק), הוא התעורר במערה בה ישן וגילה כי הכל  מסביבו
"חר-ענדוק" (רוח קרירה יותר שעוצמתה אינה קבועה ומאופיינת
במכות רוח חזקות). מכיוון שחר-ענדוק, ואין יותר ענני אבק וחול
מסמאי עיניים, החליט לצאת ולחפש אוכל. המערה נמצאה בשולי
הגבעות האדומות, ומול עיניו נפרשו מרחביה האדירים של השפלה
הגדולה. הוא התחיל ללכת. אולי כדאי שנברר מספר עובדות על עולמו
של האיש הזה.
הרוח תמיד נשבה ותמיד באותו כיוון. כוחה נע על סקאלה רחבה שבין
רוח מאוד חזקה לסופות טורנדו והוריקן. הוא לא ידע אם העולם
נהיה מדברי וצחיח בגלל הרוחות המייבשות, או שהרוחות נוצרו בגלל
מרחבי המדבר. סביר להניח שמחשבות מאין אלו לא הטרידו אותו כלל.
הוא ידע רק שהדברים שהזינו את גופו לא היו שכיחים והוא נאלץ
לנדוד ממקום למקום בחפשו אחר מזון ומים. מתוך עולם דל זה,
נוצרה תרבות אדם דלה. השפה למשל, היתה מאוד מוגבלת. חוץ ממגוון
סוגי הרוח, היו מעט מאוד מילים לתאר מזון, שהתבסס ברובו על
אזוב שגדל במערות, מפני שכל צמח אחר לא הצליח להיאחז בקרקע די
זמן כדי לתקוע שורש. לא היו מילים שמתארות מים. לא היו מים.
היתה לחות וגם היא רק במערות. בני האדם היו מצמידים את לשונם
החרבה אל קירות הנקיקים ונותנים ללחות להספג בגופם, או ממצים
את הלחות מהאזוב שאכלו.
לא נוצרה תרבות אנושית מעבר לשפה. הצורך בהישרדות והמאבק על
מקורות הקיום המצומצמים, הפכו את החיים בקבוצה ללא כדאיים. לא
אפשריים. אמו הולידה אותו במערה וחיה איתו עד הגיל בו למד את
כל אוצר המילים, עד ששריריו התפתחו דיו בכדי לעמוד מול הרוחות
המנשבות והוא היה מסוגל לנוע ממקום למקום בחיפוש אחר מזון
בכוחות עצמו. זה היה בערך כאשר מלאו לו שש שנים. אמו חתכה את
שערות ראשו באבן צור חדה והכינה לו אזור חלציים מהן. בעולם בו
הרוח והאבק שוחקים את גופך יום-יום, חשוב להגן על אברי הרבייה
שלא יפגעו. יום אחד התעורר וגילה כי הוא לבדו. אמו השאיר לו
מעט אזוב בערמה לרגליו. מאז הוא לבדו. מדי פעם היה רואה אנשים
מהלכים בגבעות מסביבו. פעמים מספר אפילו פגש אותם מקרוב והחליף
איתם שיחה קצרה. פעמיים בחייו פגש נשים ופעל כדי שיתעברו. אבל
עברו מספר חודשים מאז ראה נפש אדם באיזורו.
כל קיום אנושי אחר לא יכול היה להתקיים. אוהלים היו עפים ברוח,
מבני קבע אי אפשר היה להקים, כי הרוח היתה מייבשת את המלט מהר
מדי והבניין היה קורס לפני שהושלם. חוץ מזה שלאף אחד לא היה
פנאי לברר איך בונים בתים, איזה חומרים צריכים. אף אחד לא ראה
מבנה מלאכותי מימיו. אפילו לדמיין דבר כזה לא יכלו. בני אדם
ישנו במערות שמצאו, בדרך כלל עד שנגמר בהם האזוב, או שהיו
ישנים חפורים בחול, פניהם מופנים למקום בו הרוח לא חדרה
לעיניים, לאף ולפה. נחזור לסיפור.
היה חר- ענדוק, והאיש החליט לחפש מזון. ההגיון אמר לו שעליו
להשאר באיזור הגבעות, אולי להתקדם לכיוון ההרים הגבוהים, מפני
ששם היה יותר סיכוי למצוא מערות אזוב מאשר בשפלה. אבל משהו לא
ברור נשא את רגליו אל המישורים הגדולים. הוא הסתובב במרחבים
דורך את שרירי גופו כל פעם שהרגיש במכת רוח מתקרבת. לעתים נאבק
ברוח, לעתים נתן לה לשאת את גופו הכחוש. כך הסתובב מספר שעות
עד שלא ראה יותר את הגבעות באופק. לרגע, במרחק, משהו תפס את
עינו. משהו כהה הזדקר מהקרקע. תחילה חשב שמדובר באדם והחל
להתקרב אליו. אך ככל שהתקרב הבחין כי הדבר לא זז ממקומו. בכל
מפגשיו המועטים, לא ראה ולו אדם אחד שמצליח להשאר במקומו מול
הרוח. המקום היחיד בו יכול היה אדם לעמוד ללא ניע היה במערות.
הוא המשיך להתקדם לעבר החפץ הכהה וככל שהתקדם ראה כי החפץ עומד
בשיפוע ועוד נגד כיוון הרוח! הוא היה חייב לבדוק את הדבר
מקרוב. אבל הסתבר לו שלא עמד את המרחק כראוי. החפץ היה רחוק
יותר משציפה וככל הנראה גדול יותר. במרחק 70  מטר מהחפץ נעצר.
זה היה עץ! עצים היו נדירים כל כך בעולם, שאף אחד לא טרח לבדוק
אם הם שונים זה מזה. הוא עצמו ראה רק עץ אחד לפני כן וגם זה
היה בנקיק צר וגבוה מצוקים שהרוח לא הצליחה למנוע בו את צמיחת
העץ. אבל כאן? באמצע השפלה? איך עץ יכול לגדול מול הרוח החזקה?
איך הצליח זרע להיאחז בקרקע, מאיפה שאב לחות כדי להזין את
עצמו?  הוא התקרב לעץ לאיטו. העץ היה גדול ועקמומי. גזעו יבש,
צרוב שמש וחול וסדוק כמו עורו של האיש, אך אי שם למעלה עוד
התנוססה עלוות עלים קטנה. האיש חש בבטנו והחליט לטפס על העץ על
מנת לאכול את עליו. מלאכת הטיפוס לא היתה מוכרת לו ולקח לו זמן
עד שהתרגל אליה. תחילה הגובה הקשה עליו ואחר כך הקושי להחזיק
עצמו ולא לנשב עם הרוח למטה. לבסוף הגיע אל העלים, שבאורח פלא
לא נשרו מעוצמת הרוח. חלקם היו אכולים מאבק הסוויחש, אך עדיין
ניתן היה למצוא בהם די מזון. הוא החליט לא לתהות על קנקנו של
העץ יתר על המידה והקדיש עצמו לאכילה.
לפתע השתנה העולם ונדם.
האיש היה כל כך שקוע באכילה שלקח לו מספר שניות עד שהבחין בכך.
לא היתה עוד רוח! חר-ענדוק לא השתנה ברוח מסוג אחר, הוא פשוט
הפסיק! זמזום הרוח באזניו נדם והשתרר שקט שמעולם לא היה קיים.
הוא לא הצליח לנשום את האויר העומד והחל לאבד את עשתונותיו.
פתאום החליף את השקט הנורא קול פיצוח, כשהעץ עליו עמד,לא הצליח
להחזיק את משקל האיש ואת משקל עצמו, ובלא הרוח שהחזיקה אותו
עומד כל אותן שנים ארוכות. שניות מספר לאחר מכן מצא עצמו האיש
על החול הרך, נאבק לשאוף אל ראותיו אויר שסרב להדחף או להסתחרר
אל תוך פיו. הוא חש  בכאבים עזים בריאותיו ובסרעפת שלא היתה
מורגלת לסוג כזה של נשימה. הוא ניסה להתרומם אך גילה שאינו
יודע לעשות זאת כשאין רוח שמגבילה אותו ותומכת בו. שריריו לא
היו מאומנים בכך. הדופק שלו היה מהיר וראשו הסתחרר, הוא לא
הצליח למקד את מבטו והכל התכהה מסביבו...
כשהתעורר מעלפונו, מספר שעות לאחר מכן, ראה מול עיניו מסך
עצום, רחב מימדים, בצבע שמעולם לא ראה לפני כן. הוא הביט במסך
מספר דקות עד שהבין שהוא מביט בשמים הכחולים. (אנחנו יודעים
להגיד שהם היו כחולים כמובן, אבל בשבילו לא היה עדיין שם לצבע
הזה.) השמש, שהיתה בדרך כלל כדור אדמדם וחיוור שהציץ מבעד
לענני האבק והאובך, היתה כ"כ בוהקת, שהכאיבה לעיניו והוא ראה
אותה בצבעים סגולים וירוקים אפילו כשעצם בחוזקה את עיניו והסב
את פניו לאדמה.
המוח הפשוט שלו לא הצליח להכיל את כל מה שראה, ולכן החליט
לברוח חזרה למערה, עד שהעולם יחזור לקדמותו והרוח תנשב, או עד
שיוכל לברר מה בעצם קרה. אבל החלטות לחוד ומעשים לחוד. לקח לו
זמן רב להתרומם מהקרקע ולהבין איך הוא צריך ללכת, וגם כשהצליח
לבסוף, היה נופל וקם מדי כמה צעדים. מוחו ניסה לעקל את הרעיון
של ההתקדמות-הבלתי-רוחית. כשהגיע למערה שלו כבר היה לילה והמסך
(הכחול) שינה צבעו לשחור. לא בדיוק שחור, נקודות לבנות היו
פזורות בין השחור הגדול וחצי כדור לבן-צהבהב נח לו בין פסגת הר
הנמרונד לכיפת שרוריג. הוא מיהר לחפש את המערה.
הוא ניסה. הוא באמת ניסה. שאף אחד לא ינסה לשפוט אותו על זה
שלא הצליח. הוא הפעיל את כל נימי נפשו, את כל כוחות ליבו, הוא
נאבק בכוחות שלא ישוערו במחשבות שנשארו עומדות וקבועות במוחו.
היה לו באמת קשה לחשוב כשהמחשבות לא מתנדפות להן עם הרוח שנשבה
אמנם בחוץ, אבל גם חדרה להלך חשיבתו  של האיש. מחשבה אחת קבועה
הדהדה בראשו וכמה שלא ניסה, לא הצליח להשתחרר ממנה ולחשוב מה
הוא עושה הלאה: סוויחש- אין. חר-ענדוק - אין. נאפופל - אין.
קיצברי - אין. שימנאוו - אין. מוחו הריץ את כל סוגי הרוחות
אותו הכיר, גם אלו הנדירות במיוחד, והכיר בעובדה שהן פשוט
נעלמו. הוא התכנס בתנוחה עוברית בפינת המערה וניסה להיעלם
בעצמו. זה לא עבד: סוויחש אין - איש יש. נאפופל אין - איש יש.
קיצברי אין - איש יש... כמה שניסה למצוא רוח לא מצא, וכמה
שניסה לבטל עצמו באין רוח, לא הצליח. הוא נרדם (או התעלף)
והתעורר למחרת בבוקר בגלל רעש מוזר אך עם זאת מוכר מעט.
הוא התעורר עוד לפני שפתח את עיניו. תחילה לא רצה לפקוח אותם
כי נזכר בבעתה שאין רוח. אבל הרעש המוזר משך את סקרנותו. הוא
מיצמץ בעיניו נוכח האור שחדר מפתח המערה, ושם ראה דבר שלא חשב
שיכול להתקיים. שלוש (!) דמויות אנושיות עמדו בפתח המערה וניסו
לתקשר בינהם במיטב אוצר המילים שהיה להן. כל כך הרבה אנשים בבת
אחת! למרות הזרות שבעניין, הוא התקרב אליהם, מנסה להבין במה הם
דנים. "אוכל. צריך אוכל. לא יודע למצוא אוכל בלי רוח. צריך
עזרה. לא טוב ללכת בלי רוח. צריך עזרה..." אמר גבר מבוגר אחד.
"גם לשתות. גם לישון. אין רוח - לא ישן. איפה ישן?" שאל גבר
נוסף שעמד לידו. לפתע פתח האיש את פיו, והשלושה שעמדו ודיברו
ביניהם הפנו אליו את ראשיהם, בהבעה של מוכנות כבר לקבל כל דבר
שיבוא. " אולי למצוא עוד אישים? אולי יש מישהו יודע? אולי יש
מישהו יכול לחשוב בלי רוח בראש. אני לא חושב בלי רוח. צריך
אוכל. צריך לישון. אולי מישהו יודע איך עושים?" את המילה
האחרונה הוא המציא בעצמו, מחבר בין גוף רבים ששייך לעולם
העצמים ובין עולם מילות הפועל. עד כה כל אחד פעל לבד, רק מכיר
ברעיון המופשט שיש רבים בעולם. עכשיו האיש היה צריך להמציא
מילה שמכירה בעובדה שאפשר לפעול ביחד. עכשיו שהרוח שמניעה את
האנשים ברמות כאלה ואחרות של אקראיות נעלמה, אולי האנשים
צריכים לפעול ביחד? המחשבה הפחידה אותו. לפי הבעות פניהם של
הסובבים אותו, גם אותם. בליבו עדיין קיווה שהרוח תשוב.