אתה מחפש מה נכון, אתה מחפש את זה המון, אתה נורא רוצה להיות
שם, לא בהכרח כתוצאה מאפקט העדר אלא כי אתה יודע שזה אולי באמת
יעשה לך טוב. זה קרוב לאמת הפנימית שלך, אולי יש הבדלים לפעמים
אבל הם זעומים.
עכשיו נניח ואתה לא שם, סטית מהנכון הזה, אם זה היה בכורחך ואם
לאו, איך חוזרים לנכון? רגע, ואולי בעצם הנכון הוא כבר לא אותו
נכון; הוא בעצם בטוח לא אותו נכון, אז איך חוזרים לנכון החדש.
נניח שמצאנו את הנכון החדש, איך מגיעים אליו אם זה תלוי בהחלטה
של מישהו אחר שלא בהכרח מצא את הנכון שלו ולכן לא יטרח לצאת
מגדרו כדי לעזור לאחר למצוא את הנכון שלו.
בנקודה הזו נכנסת לתוקפה הנחישות וההגדה, כן ההגדה, נו, אתם
מכירים את זה "אם רוצים אין זו הגדה". במקרים מסוימים זה
מספיק, אבל לרוב האדישות מפתיעה לפני שאתה מפסיק להיות נחוש
ואז מה...
שלא תבינו לא נכון, כל הזמן הזה אתה מנסה לראות את הטוב שבדבר,
כביכול "בלא נכון"; לפעמים אתה מצליח ולרוב לא. שביזות.
כל כך הרבה אנשים וכל אחד עם הנכון שלו. חייב להיות מישהו עם
כביכול "לא נכון" אבל לא לנצח, לתקופה. מי קובע מה האורך של
התקופה? האם אפשר להתאים כל אחד לנכון שלו? או לפחות לעשות כך
ברוב המקרים? זה לא הפתרון המקיף לכל בעיותינו אבל זה יכול
לעזור להרבה אנשים למצוא ברוב המקרים את הנכון שלהם ובכך לראות
את הטוב שבדבר יותר בבהירות ולתקופות יותר משמעותיות.
אני מוכן להירתם במלואי או כמעט במלואי, להקמת מנגנון ארגוני
(מלכ"ר) בשם "מצא את הנכון", שמטרת העל שלו היא לעזור עזרה
אמיתית לציבור הרחב למצוא את הנכון שלו בכל מסגרות החיים
השונות.
האם גם אתם מוכנים???