"תמיד אמרנו שלא משנה מה יהיה, אנחנו לא ניגע בחינוך
ובבריאות", אמרה אמי. "וגם את החגים והתרבות אנחנו לא משנים",
הוסיפה. אולי הוסיפו, אינני יודע. הזמן השכיח את הפרטי והאישי
לטובת הקולקטיב. האנחנו הושרש כל כך חזק לתוך התודעה, עד כי
הרגיל את "השלמת החסר" מן המרחק בעניין המה חדש בקיבוץ, עוד
לפני האיך את מרגישה, אימא. "כרגיל, אין חדש. אנחנו...". כך
היא הורגלה להרגיש.
כיום חברי הקיבוץ לאט לאט לומדים את עניין ההפרטה. לאט ובטוח.
אומרים שלקיים יחסי מין בגיל תשעים זה כמו לשחק דוקים עם
מקרוני. ככה גם נדמה לי המשחק התמים והעניו של חברי הקיבוץ
בקפיטליזם. חברים וקפיטליזם - מים ונתרן. בין שני הנצים, שניתן
גם לכנות כחלום ומציאות, מפרידה תהום. מסוכן בה בתהום. בעצם,
אם חושבים על זה, התהום קיימת רק טופוגרפית, לשם ההמחשה. כל מה
ששומר מידו המזוהמת של עורך הדין והפוליטיקאי זה רק עצם החלום.
חלום עמוק שומר מעצימת עיניים.
בימים אלו ההתרגשות בקיבוץ גדולה. מגיעה ועדה מבחוץ שהולכת
לראיין את החברים "ולתמחר" אותם.
הנוסחה קצת מסובכת. "יש את ה"נורמטיבי", שזה סכום כסף שיגיע
לכל חבר, בנוסף לזה מקבלים משהו כמו עשרים שקל על הוותק, פר
חודש ומספר השנים, אני לא יודעת, אבל זה יוצא משהו כמו שבע
מאות כל חודש. עשרים כפול שלושים ושבע שנים, לפי חודשים, או
משהו כזה... ואת כל השאר מחשבים כעשרים אחוז ממה שהוועדה
שמביאים מבחוץ תתמחר לפי השוק והשווי בחוץ, ומה הוא למד וכמה
זמן, וניסיון וותק. עשרים אחוז יילך לחבר ושמונים אחוז יילך
לקהילה. זה כבר לא כמו שהיה מזכירות... מזכיר ומרכז משק. היום
המבנה הולך להשתנות. במקום מזכיר יהיה מנהל קהילה, אבל תהיה גם
מזכירות לחגים ולכל מיני... אני יודעת... אבל שמונים אחוז יילך
לקהילה, לבריאות, לחינוך, לתרבות ולחובות. וכל השאר יילך לחבר.
זהו, אבל אנחנו מקווים שיהיה בסדר. בסך הכל אנחנו נקבל יותר
ממה שקיבלנו עד עכשיו, אתה מבין? אבל מצד שני גם יהיו יותר
הוצאות ויהיה יותר דברים שנצטרך לשלם עליהם. אז אנחנו מקווים
שזה יעבור בשלום ויהיה בסדר. בכל מקרה החלטנו שלא יהיה הבדל של
יותר מעשרים וחמישה אחוז בין חבר לחבר. עכשיו כבר מדברים על זה
שאבא ינהל את כל השיווק של הקיבוץ. מאז ההתחלה של האינתיפאדה
עברנו בעיקר לתיירות פנים ופרטיים, ואבא נשאר עם תיירות החוץ,
אבל עכשיו חושבים לצרף את הכל לשיווק. עכשיו גדעון, אני לא
יודעת אם שמעת, הולך להחליף את עמוס כמנכ"ל תיירות, והוא מחזיק
מאבא. הוא הולך לתת לו לנהל את כל השיווק. בהתחלה נתחיל על יבש
לפני שנעבור לרטוב."
מזל, חשבתי לעצמי. מי זה הגדעון הזה שיחזיק מאבא שלי, ומה זה
הנורמטיבי שנורמטיבי הזה. "אז יהיה את הנורמטיבי שכל חבר יקבל,
בלי שום קשר אם הוא הולך לעבוד או לא, אבל ככה גם אנשים שלא
עבדו עד היום וחיו על חשבון אלו שכן עובדים, יצטרכו לצאת לעבוד
עכשיו בשביל להרוויח כסף", אמר אבי שכל המונולוג הארוך של אמי
נשאר דומם בקו השני, אך קשוב לשאלותיי החרדות ולקולי הקרוב,
הודות לטכנולוגיה, ממקומי הרחוק באוסטרליה. "ומה עם הפנסיה, על
זה מדברים?" שאלתי את אבא. "את זה תשאל את אימא, היא יותר
מבינה בזה. "אז עובדים עכשיו על רשת ביטחון, אבל אני לא יודעת
איפה זה עומד. תראה, נתחיל ונראה. בינתיים מתחילים על יבש,
ותוך חודשיים, אחרי שנלמד ונראה איך זה עובד, אז נעבור לרטוב.
נראה... אני יודעת", אמרה ונאנחה. היא מקווה לטוב. גם אבי וגם
אני. וגם כל בית עין-גב לדורותיו, שפותח את דלתות שמורת
האידיאל והחלום אל רחבת הדגל המעונב, המייצג חלום אחר, חוקים
אחרים. כאן אין גבולות, לא עליונים ולא תחתונים. העדר רשת
הביטחון בעולם החדש הנו העדר הצהרתי. לא רשת ביטחון, לא
נורמטיבי ולא עד עשרים וחמישה אחוז הבדל. האינטרס מחליף את
האידיאה. אין מקום לסיסמאות ולשירה בציבור. במקום בו ידרסו את
השירה בציבור, או יהפכו אותה לטרנד, ידרסו בסופו של דבר אנשים.
ואת התמימים ביותר. אלו שהשירה בציבור הייתה בשבילם ביחד,
בעוז, כבלורית נישאת ברוח אל עבר המחר ועבר הירדן. אלו שוויתרו
על המגן שהסתיר את הרוח בתוך החומר, וכיום הם כחשופיות על
מסלול המרוצים המבוטן, שבו רצים גדולים מהם במרפקים. גדולי
מרפק קטנים בלב. אבל אני יודע. צריכים להיות כמוהם כדי להגן
מפניהם.

(הפתיחה ל"תמיד אמרנו", מאת עידן גרניט).