בוקר נעה.
(שם בדוי, אוהב את השם נעה.)
משונה לי כמה פעמים אני רוצה לכתוב 'בוקר...'
(הניק בפורום.)

זה חייב להיות בוקר טוב.
אחרי אתמול.
המסר הממש קודח שלך.
ישנו משהו  שממש צורח כיצד ההגיון לא עובד ברגשות.
את? את אישה שכמותך 'לחוצה' (שונא את המילה הזו), ממני?
הרי מי  שצריך להיות ממש קרוב לערעור נפשי הוא אני ברצון הזה
לקשר איתך.
אז עכשיו אני בכוונה מקדים, ואומר על דרך ההמעטה, מישהו  שצריך
להיות ממש מעורער רק מהרצון, מהתשוקה אליך.
אה כן, מה תשוקה,  מת לZיין אותך.
לZיין, לZZיין, לZZZיין אותך!
ובקונטקסט הזה,
כן נועה, לזיין אחת כמוך.
מעלום לא הסתרתי את הפן האייקוני שבלZיין אותך!
וזהו פן קיים.
כמה מהמשיכה והקשר אליך הוא רק "לZיין אותך," מהיכן לי לדעת?
למדוד? לכמת? להעריך?
ולו זהו רק הרצון הפרימטיווי הזה של לZיין אחת כמוך, (בכוונה
לא נכנס להגדרות ותאורים מה הכוונה ב- "אחת כמוך." האם זה
ביטוי חיובי, או שלילי.)
ולו זהו רק הרצון הזה, אז מה?
זה מעט?
איך זה שאנחנו כבר כמה נועה?
חודש וחצי בקשר שרק צובר תנופה כל הזמן!
איך?
איך זה שמרגע מסויים, מהרגע שהיה לי ברור שאכן את רוצה שנשכב,
ולא רק זיון חד פעמי, איך זה שמחוסר סבלנות קיצוני ממש נהפכתי
לסבלן ו - "שקט?"
ו - "רגוע!"
איך?
ואין כאן 'שקט', ואין כאן 'רוגע'
שנינו אנשים לא "שקטים",  ושנינו רוצים את המשגל הזה כל כך.
אז שוב נועה, מה משנה לי ההגדרה האם זה רק Zיון שאני מחפש או
יותר?
תסתכלי על עצמנו, עלי,
כן עלי בחודש וחצי האחרון ותראי לבד.
אני אומר את המילה מאתמול, מבחנתי שיקראו לזה: 'עגבניה,' חציל,
עץ קוקוס, מה זה משנה בכלל!

אתמול שוב שאלת אתה אוהב.
לא שאלת, דרשת שאגיד אני אוהב.
ואני לא אומר?

העובדה היא ששנינו נדלקים כמו שני מיטעני נפץ ומתיזים ניצוצות
רק מלחשוב אחת על השני.
כולל,
ולא פחות,
ניצוצות אכזבה כשלרגע נדמה שאיננו מה שמחפשים.
ואת, את אישה שכמותך ניסערת כל כך? מול גבר מבוגר שבאמת 'אומר
תודה' על כל זיון שיש לו!
ימי הZיונים הגדולים שלי נגמרו בגיל ארבעים, כלומר לפני חמש
עשרה שנה, במיפגש האחרון עם... שחזרה לשבוע או עשרה ימים מ...
והיה סופו של תהליך ארוך של היתנתקות ממני.
אחרי כן הייתי במצבים של חודשים ללא זיונים, ויותר מחודשים, גם
שנה, ללא מי יודע מה תסכול או חסך.
לומדים לחיות עם "Zה."
מתי את חושבת זיינתי פעם אחרונה?
זה מתקרב כבר לחצי שנה להערכתי.
זה נמדד בזמן?
לא כשאת בת חמישים וחמש.
לא כשאת מי שהיו לו Zיונים בגילאים שבין שמונה-עשרה לארבעים
שהיו אולי מעל ומעבר לכל רמת הZדיינות מקובלת.
נו אז מה, זו היסטוריה. את לא הולכת להZדיין עם מי שהייתי.
את הולכת להZדיין עם מי שאני עכשיו.
מה זה משנה מה זה בכלל, 'התפיסה' הלפיתה הזו שכאילו ניתפסת ללא
יכולה להשתחרר, וככה גם אני, מהי?
מהי תחושת התפיסה הזו נועה!
מה משנה איך קוראים לה.
אז האם את מסוגלת להשתחרר מהשאלות וללכת על התחושה, או שאינך
מסוגלת.
זו השאלה החשובה יותר מכל שאלה אחרת באם זה 'רק Zיון,'
'אהבה,'
'עגבניה,' חציל, או עץ קוקוס.

מבחנים.
את בוחנת.
וגם אני בוחן.
כל הזמן.
וזה לא ייפסק!
זה ימשיך.
זו רק ההתחלה, יהיו עוד ועוד כאלה!
בכוונה השתמשתי במילים ממעיטות, 'חמות פחות.'  ובמיוחד במיוחד
המילה זיון, זיון, זיון.
נו אז השתמשתי בה, זה משנה משהו?
שהרי היא נאמרה כדי שתאבד את המשמעות שאת אולי כל כך 'סגורה'
מולה, שמה אם כל מה שרוצה זה לדחוף ת'Zיין שלו לעוד חור אחד.
והמדהים בכל המצב הזה שכך בדיוק את צריכה להתנהג כנקבה בטבע.
הבררנות והצורך להיות בטוחה מיהו ומה הוא הזכר שאת הולכת לפתוח
לו רגליים.
הנה עוד ביטוי.
ככה? זה מה שאני רק רגליים נפתחות ונסגרות בשבילך?
פרוזדור ההזרעה שלך?
או תחת שמורם כלפיך?
שהרי הביטוי הוא רק ביטוי.
אז אמרתי. אז הכלבים נבחו, והשיירה עוברת.
כל נקבה בטבע בוחנת ובודקת, ובסידרה של מבחנים מתישים מהן
תכונות הטיב והאיכות ובמיוחד היציבות של הזכר איתו היא
תיזדווג.
מבחן מתמטי לוגי.
תוצאה של ברירה טבעית קשוחה. קשוחה ואלימה ממש.
היזדווגות נקבה פרושה התעברות. היא עם עובר ברחם ועצם
ההתעברות, רק היא, איזו מעמסה קיומית, קיומית במונחי שרידה של
כן/לא, שחור/לבן, חיה/מתה, איזו מעמסה  היא לנקבה בטבע.
רק זה כבר מחייב בררנות חמורה מצידה שלא לדבר על מחויבות
והשתתפות בגידול הצאצא.
והZכר מצידו מגיב למבחן, רוקדש כמו נחש  מעוקר ורופס מול חליל
בקירקס.
אנחנו כל הזמן מתעלמים מהצד   'הבעל- חיימי' שלנו.
אני כל כך מאושר, זו המילה מאושר, וגאה בהכרה 'הבעל- חיימית'
שהתגבשה והבשילה אצלי אחרי הרבה הרבה שנים ליכולת להודות בה
היום כפי שהיא עגולה, מוצקה, חדה ונוכחת.
משם הכל בא נועה,
ולשם הכל הולך.
קשה לנו להודות בזה.
מה לעשות שאותה ברירה טבעית  גם שמה עלינו מכשיר חשיבה וניתוח
במוח ולא רק חיווט נירונים לרפלקסים אינסטינקטים ודחפים ללא
הכרה מהם.

זו הרצאה מה?
איך אחרת אני יכל להתמודד בכלל עם מה שהיה אתמול?
מהמסר המיוסר שלך אחרי שיחת ה - 'אתה אוהב אותי?'

זה חוזר על עצמו כל פעם נועה.
את נוגעת בי בפיצ' מסויים בו אני אומר לעצמי, אז שתלך
לקיבינימאט אם אחרי כל מה שכבר עובר בינינו אנחנו צריכים מחדש
להוכיח.  ואז אני אומר אז שיהיה!
שיתפוצץ הכל.
שם 'על הZיין!'
על חוד תער.
ויותר מזה, אני מרגיש אז חזק, חזק כל כך!
למה?
למה נועה?
כי אני לא 'אוהב?'
כי מחפש רק לZיין אותך?
או שכך אני מתוכנת בעצם המהות הZיכרית שבי?
אז כבר היינו ב-'פיצוצים.'
לא צריך להיות נביא, עוד יהיו, וככל שהיחסים יעמיקו, הפיצוצים
יעצימו .י את תמשיכי לדרוש הוכחות לנאמנות שלי, נאמנות שהיא
תוצאת התכנות שלך כנקבה העומדת להתעבר, ולא יעזור, הזיון נוצר
בטבע למטרה אחת. הפריה. אין מותרות תענוג בטבע.
ואני אמשיך בתיכנות שלי של לשגר מה שיותר זרעים למה שיותר
נקבות כדי שהגנים שלי יופצו וימלאו את כל כדור הארץ, אם רק
יכלתי.
לזה מתוכנת כל גבר.
והמתח העצום הזה של זכר נקבה בין שני הקטבים האלה, הכל בא
משם.
זו המציאות. לא ההרצאה.
ומעבר לכל ההרצאות ישנו Zיין שנעמד וכוס שנרטב באופן לא רצוני,
ולא שכלתני, ובטח לא 'לוגי.' ושני האורגניזמים האלהו חייבים
לתת לזה לקרות יחד.
מתוכנתים ממש!

נשמע לא מחמיא מה, 'לא רומנטי?' סאווו פאקקינג בי איט.

את ההכרה הזו שהייתה בי תמיד אני יודע ישנה לי עכשיו עגולה
ומחוזקת פי כמה בגיל הכמעט בלתי אפשרי לזכות ולהיזדווג עם נקבה
פוריה כמוך.

את כבר מנחשת.
אני מפרסם את המכתב הזה.
בפורום.
בלוג.
בבמה חדשה,
ואולי גם משאיר בצוואה שישימו לי על מצבת הקבר.


ככה, ככה אני רוצה אותך.
לZיין לך ת'מוח.