רון קונה אופניים


רון קנה אופניים חדשות מבריקות עם הרבה הילוכים ובולמים וחרא
נוצץ כזה. הוא נורא התרגש למצוא אופניים כאלו בכזה מחיר נמוך.
המוכר אמר שזה מבצע "עד גמר המלאי". (הנה זה בא - אני מרגיש
אותם מזדחלים במעלה עמוד בשדרה שלי לכיוון קופסת הבקרה...) אבל
רון חזר לעצנו בראשו כל מהלך ביקורו האומלל בחנות "הם עובדים
עלי, לא יכול להיות כזה מחיר - 500 שקל רק - לא יכול להיות
משהו פה מסריח". מוחו געש - קשה לו לשחרר כזה סכום, אז הוא
הוסיף עוד 129 שקל וקנה גם קסדה אדומה לבנה. "ככה בחיים אני לא
אמצא זיון, אבל לפחות יהיו לי שרירי רגליים ואני ארזה קצת - 15
קילומטר כל יום לעבודה ועוד 15 חזרה - כמה זה 30 - תוך חודש
אני מעבד איזה 7 קילו לפחות". טוב, גיבור הסיפור הזה הוא לא -
איך לומר - העיפרון הכי מחודד בקופסה. אבל (אני מרגיש אותם
מתלחשים ביניהם, מכינים את העלבונות להטיח אותם בפני -
מסתגודדים סביבי - בתוכי - כוס אמא המזדיינת שלהם, למה הם באים
אלי - אני מרגיש את זה, הם עומדים להגיד חי משהו - משהו נבזי -
להוריד לי את הביטחון - הנה זה בא -
"זה הסיפור שלך?" אחד מהם שואל,
"כן, זה הסיפור שלי. יש בעיה איתו?" אני מגיב בקשיחות שכולני
יודעים שהיא מפוקפקת במקרא הטוב. הם יודעים שאני פוחד מהם - הם
יודעים שאני חושד שהם ניזונים מהפחד שלי, בעצם אני חושב שהם
יודעים עלי הכל - בני זונות חרות -
"סיפור די עלוב - אבל כנראה זה כל מה שאתה יכול". הנה, הם פגעו
בנקודה הארורה כמו תמיד בדיוק של מנתח מוח או פסיכיאטר שמכיר
את המטופל שנים - בול בנקודה שתוציא אותי משלוותי העדינה.
"למה אתם מורידים לי את הביטחון? בני זונות תעזבו אותי בשקט".
זהו אני עצבני, הם הצליחו ואני נכשלתי - עכשיו הם לא יעזבו
אותי שעות...) איפה האיתי - אה כן - רון -קופסא - עיפרון -
זיונים... השעון צלצל ב- 6:17 בבוקר ורון קפץ מהמיטה מתוך
התרגשות של אצן שקיבל נעלי ריצה חדשות ויקרות מאוד - הוא היה
טיפוס מובהק של בוקר ("אני שונא את הטיפוסים האלה - שמחים
וערניים על הבוקר - בני זונות מתחסדים - והרון הזה הייתי קושר
אותו בווים מהתקרה, ערום, ועם סכין גילוח עושה לו חתכים קטנים
- מאות - אלפים - ומשפריץ עליו מי מלח רק כדי לשמוע אותו
מיבב"
"בן זונה למה אתה מכניס לי לראש את החרא החולני שלך? יא בן
זונה, תצא לי מהראש כבר"
"חמוד כשאני יגמור איתך יהיה לך מזל עם תצליח לצרף משפט עם
יותר משנ י מילים"
"מה אתם רוצים ממני?"
"סתם משחקים". הבני זונות האלו לא עונים לי אפ פעם על השאלות
שלי - תמיד מתחמקים באלגנטיות מאוסה - בחלקלקות אופינית
לקונדום. בעצם אני לא יודע אליהם כלום, אני מזהה אותם - תמיד
אותם - דברים - באים אלי, תמיד עולבים בי... פעם אחד מהם אמר
לי שזב מחזק אותי, חשבתי על זה ואמרתי לו שיכך את זה וידחוף את
זה עם יש תחת בכלל.) רון איחר לעבודה ב- 20 דקות באותו הבוקר
והיה לו קשה לעמוד על הרגלים עד סוף המשמרת, אבל ליבו עלץ. לקח
לו זמן כפול לחזור לדירה העלובה של אמא שלו רק כדי לשמןע אותה
בוכה שוב בטלפון, אז הוא הלך לאונן במקלחת ("זהו, הרמת ידיים?
זה מה שאתה כותב - לאונן במקלחת - למה שלו ילמד באיזה קורס
בהתכתבות בחרא המחובר הזה - אינטרנט? לאונן - איזה חרא - אצל
אמא שלו שבוכה בטלפון - למי היא בוכה בכלל הבת זונה - ולמה לא
נתת לו איזו כוסית לדפוק במקום לדפוק ביד המיובלת שלו - ואיפה
הוא בכלל עובד?"
"אני רואה שאתם מחוברים טוב טוב לסיפור, אה?"
"תשמע חבוב, אנחנו פה בשביל השעשוע, כל מה שתביא הולך"
"אתם לא יכולים להשתעשע עם מישהו אחר?"
"ולהפסיד את זה? מה אתה מטורף?!"... כן כנראה שאני מטורף אם
אני שומע קולות בראשי, איך הרופא קרא לזה? - איזה שם בלועזית
שאני לא זוכר - משהו ארוך - ובאמת אמרתי לרופאים שהם אמרו לי
לעשות את זה, שהם מכירים אותי טוב טוב והם יכולים לשכנע אותי
לעשות כל מיני דברים שכנראה משעשעים אותם. אבל בכלל לא הפקתי
הנאה ממה שעשיתי - ככה אמרתי לרופאים. הם נראו מוטרדים מהדברים
שאמרתי ושאלו הרבה שאלות, כמו אם האיתי בטיפול בעבר אם השתמשתי
בסמים - אמרתי להם את האמת כמובן, אני לא טוב בלשקר, אף פעם לא
ידעתי לשקר, אז אני מעדיף פשוט לומר את האמת - "לא, לא הייתי
בטיפול" ו- "כן, עשיתי סמים, הרבה", הם שאלו אם התחילו לדבר
אלי ליפני שעשיתי סמים ואמרתי שהם מדברים אלי מאז שאני זוכר את
עצמי "ומה הקשר לסמים בכלל?" שאלתי, התשובה שלהם לא מצאה חן
בעיני - כל החרא המדעי בזה על שיבוש של רצפטורים במוח וכו' -
אבל מי הם שיגדירו מה מציאות ומה לא - רק בגלל שהם לא באים
אליהם... אבל יש לי כבוד לרופאים, אני אוהב את הנוכחות היציבה
והמרוחקת שלהם שאפשר להגיד הכל.) ואת שארית היום העביר רון מול
המחשב בקורס לבישול דרך האינטרנט (אתם מרוצים, בני זונות?)
כשנישכב במיטה הרכה ובהה בכתם העבש שעל הקיר הריץ במוחו את
היום שעבר וסיכם - יום טוב. השינה באה בקלילות, הוא תמיד דימה
אותה לרקדנית בלט לבושה בורוד מרקדת על בטנו. אותו לילה היה לו
חלום מוזר - חי בצורה מדהימה ותוכנו חזק ומעורר. בחלומו רכב על
אופניו בין שיחי הרדוף ורודי פרחים, הוא פידל במרץ והאיץ
בדבשות באופנים אך התקדם במהירות מתסכלת, השמיים מעליו חייכו
בכחול ועננים דמויי סוסים דהרו בכתום ואדום, אבל כל מה שעניין
אותו היה מהירות הרכיבה שלו - התיסכול וחוסר האונים שלו היו
חריפים וממש צרבו במקלעת השמש שלו כשהתעורר שטוף זיעה. מה זה
החלום הזה, שאל את עצמו, מחר אני השאל את מיכל מה משמעותו...
("או, זה נהיה נעניין עכשיו, מי זאת מיכל? כוסית?"
"לא, מיכל היא רוחנית והיא זקנה כבר, אבל רון מדבר איתה על
עצמו לפעמים"
"רוחנית" את אלה אני הכי שונא, ובכלל מה היא יכולה להגיד לו על
החלום? בטח איזה קישקוש רוחני חסר פשר"
"חכה ותראה"
"בוא נגיד שאין לי הרבה ציפיות ממך". אני מבליג. כמו שאני עושה
הרבה בזמן האחרון איתם, מבליג ומבליג ומבליג. האמת ש הסיפור
הזה הוא תעסוקה להם יותר מאשר לי - כדי שלו יגרמו לי לעשות
משהו כמו אז. זה היה רעיון של אחד הרופאים - "תכתוב משהו,
תעסיק אותם", אז הנה, זה הסיפור הראשון שלי. אני הספר מחר
לרופא ואולי אקריא לו את הסיפור, אני חושב שהוא ישמח, משום מה
אני מרגיש שאני רוצה לרצות ולשמח את הרופא שלי. עוד מאט תבוא
האחות לרחוץ אותי, חבל שאין לי כבר זיקפה, נראה לי שזה בגלל כל
הסמים שהם נותנים לי פה.