עד כיתה ז' התחפשתי. אמא שלי לא היתה מהאמהות שקונות תחפושות
מוכנות, כל שנה עמלנו ויצרנו והייתי קוסם, דחליל, טבח.
כל שנה  בי"ד באדר הייתי יוצאת לרחוב בעיניים בורקות. אפילו
ענן אפור, שתמיד דאג לבוא לביקור בדיוק בפורים, לא הצליח לסלק
את החיוך של הפרפר, הרקדנית, המיני-מאוס. את משמרות הבטיחות
עברתי בגאווה וידעתי שכולם מסתכלים עלי. כשהייתי דחליל הם
אפילו לא יכלו לדעת שזו אני.
כל שנה יום לפני החג, במלוא האנרגיה, הייתי הולכת לסופר עם אמא
שלי וממלאה את העגלה בממתקים הכי טעימים. ולא לשכוח - הפריט
האחרון ברשימה שחילקו בבית הספר: "פרס קטן". במכולת של מלכה
הייתי בוחרת את הפרס הכי שווה וזה עוד לא הכל. בבית היינו
עוטפות את משלוח המנות, פעם בתוך כובע של ליצן, פעם בתוך מסכה,
תמיד בנייר צלופן מרהיב וסרט. משלוח מנות מהחלומות.
אני לא יודעת אם החלומות שלי היו פשוט כל כך שונים מהחלומות של
שאר הילדים בכיתה, או שאיכשהוא תמיד אני זכיתי לקבל את משלוח
המנות של הילד בלי החלומות. אבל ככה זה תמיד היה - בפורים
הייתי יוצאת מהבית צוהלת ושמחה וחוזרת בוכה. מחזיקה איזה צבע
עפרון כתום או קלף של חבורת הזבל ואומרת: "זה פרס זה?"

בכיתה ז' הכל השתנה כי אז הייתה לי חברה טובה. החברה הטובה
הראשונה והאחרונה שהייתה לי.

תכננו הכל מבעוד מועד ואת תרגיל העוקץ התחלנו כבר שבוע לפני
החג. המורה חייכה חיוך אמהי, גאה בנו כל כך על שהתנדבנו לארגן
את ארוע החלפת משלוחי המנות. כל מורה רוצה שתי בנות כאלו
בכיתה, וכל שתי בנות רוצות שבתעודה שלהן יהיה ציון לשבח על
פעילות חברתית.
אני לא מבינה גדולה בהמצאת משחקים, אבל נראה לי שכשממציאים
משחק יש כמה אלמנטים חשובים: תחרותיות, שיתופיות, הנאה, מתח.
אף אחד מהאלמנטים האלו לא עניינו את יעל ואותי. המטרה היחידה
של המשחק שלנו היתה מאז ומעולם - שהגורל לא יתנכל אלינו.

וככה, כל שנה, יום לפני פורים היינו הולכות לסופר וממלאות את
העגלה בממתקים הכי טעימים, קונות בעיר את הפרס הכי שווה
ועוטפות הכל יפה בנייר צלופן וסרט.
אם היו פתקים להוציא מקופסא, עשינו את עצמנו מוציאות פתק
מהקופסא.
אם היו חוטים למשוך, זינקנו בתנופה כדי למשוך את החוטים שסומנו
מבעוד מועד.
אם היה צריך לבחור משלוח מנות בעיניים עצומות, היינו מקשיבות
זו לסימנים של זו ומגלות דרכינו למשלוח החלומות.

מכיתה ז' עד כיתה י"ב תמיד חזרתי הביתה שמחה עד הגג, לא יכולה
לחכות לטופי הוורוד שידעתי שמסתתר לי במשלוח המנות. אני לא
יודעת אם הייתי שמחה בגלל שהיה לי משלוח מנות מהחלומות או בגלל
תחושת הניצחון, תחושת שברנו-את-השיטה, ניצחנו את הגורל. בכל
מקרה, מאז הפסקתי להתחפש ויעל כבר מזמן לא חברה שלי.