אומרים שאהבה מניעה את העולם, צודקים.
לפעמים אנשים מחפשים כל הרבה, דברים שאין להם באמת משמעות.
רייקי, יוגה, ביסלי, אלכוהול וסמים.
עדיין לא הצלחנו להבין באמת את יחודיות נפש האדם, כאילו הדברים
שיוצאים ממנה כל כך מגוונים ולא ברורים, אנחנו יכולים להיות
אויבים,שבטים, רוצחים ומלאכים.
ואנחנו גם בעצמו עדיין לא מבינים מה אנחנו באמת רוצים.
כשאני יושב עכשיו ופשוט כותב כל מה שעובר במחשבתי אני מרגיש
כאילו משהו סוחף אותי וכל הדברים שעברתי ממלאים אותי ואין לי
את הדרך עדיין להוציא הכל, תמיד נשאר עוד קצת. זה כמו לסחוט
תפוז לגמריי, אי אפשר באמת. תמיד נשארת עוד טיפה שמציקה או
מפריע ולא נותנת לישון, ועושה אותך עצבני או שקט או סתם באוכזב
מהכל בעצם מה שאני מנסה לומר שהמרדף אחרי השלמות הרג אותי,
השאיר אותי פצוע בשדה הקרב, גוסס וחי ומת. בעצם הכל היה סתם כי
אי אפשר באמת להגיע לשלמות כזאת אולי רק מבפנים, מחר יום חדש
השמש תזרח ויהיה נעים ויסתכלו עליך אנשים זרים ויחיכו אלי
ויחשבו שאני יפה.
המוזרים הם הרגעים, כנראה ה' לא רצה שנהיה במצב דיכואני כל
הזמן אז הוא עשה נס, ויש רגעים מדהימים ומאושרים שהכל נפלא
ואין דאגות, ואתה מרגיש כאילו קיבלת את הנשיקה הראשונה ממלכת
הכיתה שוב בגיל 15 ואתה מאוהב ואין דבר שיוכל לעצור אותך. כמו
אינסטיקנט בסיסי שלא נותן לך ליפול וגורם לך להמשיך, לא משנה
מה בבקשה אולי מישהו יודע מה הנוסחה?


בן אדם, אין מה לעשות עליך לקבל את הרע ואת הטוב.