ואנחנו מתפשטים,
מתרצים שזה רק משחק,
שנינו רוצים בכך-
אתה ואני.

וממשיכים עם התשוקה המטורפת,
יושבים לנו בחושך,
עם לבוש חלקי,
ומתחבקים הרבה כי קר.

מדברים, נוגעים ומנשקים,
ולא מבינים איך הגענו לזה,
מה אנו עושים,
מה יהיה הלאה.

אתה מנשק אותי בכתף,
משחק עם החזיה.
ומעלים נוסטליות,
מלפני שנתיים.

מסננים כל שיחה בנייד,
כי רוצים להיות לבד,
ובכל פעם השיחה נקטעת-
כשנשמע צלצול.

ומזכירים כל רגע-
"כמה הזוי",
מחייכים וממשיכים,
כאילו לא קרה כלום.

וכל רגע נשמע רעש-
חתול, חלון, רוח...
ואתה מרגיע אותי,
אומר שזה כלום,
ומרגישה הכי בטוחה בעולם.

יושבים קרובים,
כמעט מתנשקים,
אבל רק כמעט.

והניידים עוד מצלצלים-
ברגע כזה אינטימי.
צלצול פוליפוני מטריד
מפריע לאווירה החמימה,
האווירה שתמיד היתה לנו,
שתמיד תיהיה לנו,
כל עוד אנו ביחד לבד.

אומר לי דברים יפים-
איתי יש לך ביטחון,
איתי אתה מרגיש טוב,
אני הידידה הכי טובה,
אני התמיכה הכי טובה.

ואיתך מרגישה הכי טוב בעולם,
אתה נותן לי בטחון,
אני אוהבת אותך המון,
לעולם לא אפסיק.





שלוש וחצי שנים של אהבה ענקית אליך,
שלא נגמרה ולא תגמר לעולם.