10.10.03

הכל היה טרי, חדש,
אני לא אשכח את הרגעים האלה,
שסיפרו - שאתה ואבא יושבים מקדימה,
אמא שלך ואחותך, יותר פנימה.
אתם ראיתם את כל החיים עוברים מולכם,
והכל התפוצץ בפנים שלכם...
מאז כל זה, השתנו הדברים,
השתנו יותר מדי..
זה מתסכל אותי, מבלבל,
לא יודעת מה להרגיש,
האם אני אהבתי אותך מספיק?
האם הייתי משהו מיוחד עבורך?
או שסתם הייתי "עוד ידידה" בשבילך..
I miss you kid,
איך הכל השתנה?
ועכשיו נשארו רק זכרונות,
הטיול בית ג'וברין,
עם הקטע של הפיפי וכל השירים של הילדים הקטנים..
שצחקת עלי ועל אריה,
על נפתלי,
צחקת על הכל עם פאפי זיווש שלך...
עם תום,
והסיגריות...
זיוי, זה היה אמור להיות חופשה...
וזה נגמר כשזה אפילו לא התחיל.
אני לא אשכח אותך לעולם,
לעולם.

למה? למה? למה זה היה צריך לקרות?

למה?

זו השאלה שכל הזמן מהדהדת לי בראש...
זה היה סיוט שלא נגמר...
ועכשיו- מאוחר...
למה כולם עוזבים?
למה? לאן אתם הולכים?
למה? למה אי אפשר לחזור לאחור...
עכשיו, אתה שם למעלה,
ואנחנו עדיין כאן למטה -
רק מתגעגעים אליך... ומזילים דמעה ועוד דמעה...
על מה חשבת ברגעים האחרונים?
אולי,
על עדנה?
ה"חברה" הכי טובה שלך,
שכבר נהייתה משוגעת,
ואף אחד לא יודע למה. אני חושבת שזה מרוב הגעגועים אליך...
כאילו הייתה מנסה לומר,
לומר שרק אותך היא רוצה (כמו כולנו)
רוצה, ולא תוכל לקבל. אף פעם.
למה האנשים שאנחנו הכי רוצים שיהיו כאן -
לא נמצאים?
בלעדיך זיו, אלו לא אותם חיים...
החיוך, הוא חיוך מזוייף.

למה? למה אלוהים? למה...

זיוי,
רציתי לעדכן אותך במשהו.
היא הביאה לך מכתב,
שאף פעם לא יגיע ליעדו...
כי היעד הפך להיות משוהם - לשמיים...
אני רוצה לדבר איתך עוד פעם אחת,
לשמוע אותך צוחק,
אפילו אם זה רק לעוד רגע אחד...

שמישהו בבקשה יגיד לי שעובדים עלי,
ושזיו יחזור אלי...
שיהיה כמו פעם.

אבל בסוף, רק רציתי להניח פרח.
ופחדתי להתמודד עם האמת.
לא הלכתי.
בכיתי בשקט...
ודיברתי אליך,
אמרתי בקול חלש "מצטערת שהיינו כל כך רחוקים בזמן האחרון.."
זיו, היית אדם מדהים...
ובזמן שאני מוחה את הדמעות, גם צחקתי באותו זמן. כי נזכרתי בכל
התקופה היפה שעברנו יחד.
אבל אז שוב חזרתי לבכות...
כי ידעתי שכל זה לא ישוב...

עכשיו נשאר רק לדמיין.
לדמיין את מה שהיה יכול להיות,
אם היית ממשיך לחיות...