כשעולים במדרגות לקומה השנייה חולפים ליד דלת עץ ישנה שלא
החליפו מאז שבנו את הבניין. ת"א עיר ללא הפסקה, וכך גם הרדיו
בדירה. בכל פעם יש שם מסיבה. מסיבת זקנה. בשישי בערב ובשבת
בבוקר המסיבה בשיאה. כידוע, לא ניתן למות כשהרדיו עובד. המוות
צריך להזדחל בשקט בשקט. הוא מכלה את הבדידות. שירי ארץ ישראל
הישנה והטובה הן סגולה בדוקה נגד מלאך המוות. מרבית הזקנים
תמימי דעים בנושא זה. כך גם השכנה הזקנה היוצאת לעתים רחוקות
מדלת ביתה.
אני לא מכירה את כל השכנים בבניין. לידי גרה שכנה שמשום בה
בחרה לקרוא לכלבה שלה  ''שושי".  כלבתה דקת גזרה ובהירת שער,
דומה לה באופן מפתיע. את שמה של השכנה איני יודעת אבל יש לנו
עניין משותף. הזבל של השכנים ממול. אחרי שחולפים על פני מסיבת
הזקנה בקומה השנייה מגיעים לפסטיבל הזבל. השכנים אוהבים להניח
שקיות אשפה דחוסות בחדר המדרגות, המהווים הכרזה ברורה: "אנו
מתכוונים לזרוק זבל בעתיד הקרוב, כשנצא מהבית". לפעמים הם
יוצאים באותו יום. לפעמים לא. אני חייבת להתוודות שהתופעה
הביאה אותי לשאוף לשתי התנהגויות מנוגדות. מצד אחד, אם כבר אני
בדרך למטה, למה שלא אוריד להם את הזבל? אולי בגלל זה הם מניחים
אותו ליד הדלת, במובן "תפאדלו, תרגישו חופשיים לקחת על הדרך".
מאידך, יש לי דחף ברור להניח ליד דלתם את שקי האשפה שלי, הרי
זה לא מפריע להם, ואולי הם יורידו את שלי. בינתיים אני והאימא
של הכלבה  שושי לא עשינו כלום. הדבר הטוב שיצא מכך הוא ששכנתי
גילתה באוזניי את דבר זהות השכנים האחראים לפסטיבל הזבל. מסתבר
שמדובר בעיתונאי מפורסם. ואני שואלת (את עצמי): "מה זה
אומר?!"