השמועה התפשטה די מהר בקרב חתולי הרחוב. קוטג' חמישה אחוז הונח
בקערת קלקר כתומה, שהכילה קודם עגבניות שרי אורגניות, ליד פחי
האשפה הירוקים.
ראשונה הגיעה החתולה שגרה בכניסה לבניין. חתולה מכוערת
ותוקפנית בצבעי שחור לבן , שנהגה לנהום עוד בטרם הנחתי את
שאריות האוכל, כדי להרחיק אותי מהמקום. לא זקפתי זאת נגדה מאחר
וידעתי שהמליטה גורי חתולים זמן קצר לפני כן, כמו בשנה שעברה.
כשחזרתי התגודדו חתולים נוספים בסביבה מחכים לשאריות מזון.
אני לא אוהבת חתולים. אני לא שונאת חתולים. הם קיימים פה
בשכונה, בדיוק כמונו. לכמה מהם מגיעה כבר אזרחות של כבוד. חלקם
מיומנים בקפיצה לתוך הפחים הירוקים מפלסטיק, שם נוברים ומוצאים
שלל. לכן אני פותחת את המכסה בזהירות. אולי יקפוץ משם חתול,
כמו שקרה לי כשהייתי קטנה, בפח ירוק מפלצת ממתכת בשכונת
ילדותי. נשימתי נעתקה מבהלה. והחתול - נגאל בשמחה מכלאו
הזמני.
בשעת הערב חזרתי מספריית הדי-וי-די; בשדרה בין הבתים נשמעו
יללות. "מיאו, מיאו".
חתול טיפס על עץ גבוה מדי. הוא פחד לרדת. הגזע היה תלול
וגבוה.
"חתול טיפש! איך טיפסת לשם?" קל היה לטפס אך עכשיו הוא פוחד.
הייתי עם חברה. עצרנו את מהלך חיינו כדי לעזור לו. דיברנו
איתו. הוא בתורו ילל. סברתי שאמר משהו כמו  "תעזרו לי לרדת, אל
תשאירו אותי פה."
לטפס על העץ היה בלתי אפשרי. הבטנו סביב. בחצר אחד הבתים ראינו
פח אשפה ירוק. הסעתי אותו על גלגליו האחוריים עד לעץ. אך מכסה
הפלסטיק היה די חלקלק והחתול עלול היה להחליק וליפול, אם יבחר
לקפוץ. פתחנו את המכסה ובפנים היו קרטונים.
הסברנו לחתול שיקפוץ פנימה. הרי לצאת מפח אשפה הוא ודאי יודע.
החתול לא הסכים.
בשלב זה החלטנו שזה הזמן ללכת. להתראות חתול. צעדנו. הוא יילל
וקרא לנו.
"הוא יסתדר", אמרה החברה. היא הבטיחה לצלצל אליי מהטלפון הנייד
שלה בדרך הביתה כשתעבור ליד העץ אם תראה שהוא עדיין תקוע.
"תחזרו!" יילל החתול.
אחרי חצות היא יצאה מביתי.
היא לא צלצלה.