קרה לך ודאי לא פעם, בחורף כמובן, שהלכת באמצע סופה כשבעצם
במזג אוויר כזה ריתוק לבית בהחלט נראה הרעיון הכי נכון...

כל הטיפות נופלות עכשיו על האדמה.
ישנה רוח קלילה שמטה אותן על פניי.
המטרייה שנראתה לי לפני רגע כהמצאת המאה הפכה לחסרת כל, סתם
חפץ שמתנופף לו כלפי מעלה, מטה, מתנופף לו ברוח והורס לי את
הפן...
אני לתומי לפני רגע שיבחתי את הממציא הזה שאת שמו אני לא יודעת
בכלל, "איזו המצאה, ואו..." ניסיתי אפילו לחשוב על רעיון חדש,
לגלגל את המיליונים בראש... מטרייה עם קפיצים שבלחיצת כפתור
עוטפת את כולך ומוציאה חום... "כן, בטח".
ואז הגיעה הרוח שהייתה בכלל לא קלילה וקצת כועסת ומרדנית, נראה
היה שהיא שעושה לי דווקא...
אחרי שהמטרייה הרסה לי את כל התכניות וביאסה אותי לגמרי החלטתי
שאני לא הולכת להוציא עליה את כל העצבים.
הייתי בדרכי לאוטו, מה שנראה לי כמו דרך לא קצרה בכלל עכשיו,
אחרי שהסופה תפסה אותי, והאוטו היה ממש לפניי, 20 מטר...
הגעתי לאוטו קצת רטובה, בעיקר בשער החלק שהיה לי הכי חשוב, בכל
זאת חזרתי לא מזמן מהמספרה, ואמרתי לעצמי בשקט "איזה באסה..."
בדרך חזרה הביתה, כשהווישרים מנסים בכוח להדוף את הטיפות
שמנסות לכסות את השמשה, הבנתי שאני בעצם אוהבת את החורף. למה?
כי אני יכולה להוציא את כל הכעסים שלי על שטויות ואתם יודעים
מה? זה ממש כיף!

אז חורף, הודעה מראש על מבול תהיה ממש במקום, תודה.