התאריך היה ה-1 לספטמבר. היום הראשון ללימודים.
בשבילי היה זה מעבר גדול. אינני עוד תלמידת בית-ספר יסודי,
מהיום אני ילדה גדולה!
אימא העירה אותי ב 06:00 בבוקר, אולם הלימודים מתחילים ב
08:00.
נכנסתי למקלחת, ולקראת 07:00 סיימתי להתקלח והלכתי לחדרי עטופה
במגבת החמימה.
לפתע צלצל הטלפון. הרמתי את השפופרת ובצידו השני של הקו הייתה
רותי, החברה הכי טובה שלי.
"סיגל מה שלומך? זו רותי".
"היי רותי! מה שלומך?" עניתי בהתלהבות רבה.
"לא כל-כך טוב..." ענתה רותי כאשר קולה הולך ונהייה שקט.
"מה קרה??" שאלתי בבהלה.
"יצאתי מהמקלחת, כאשר גיליתי שאין לי שום דבר ללבוש." אמרה
רותי, "אין לי כלום בארון!" קולה היה מבוהל.
ובכן, מן הסתם עליי לספר לכם שרותי היא בת זקונים. אחיה גדולים
ממנה וכבר עזבו את מזמן את הבית, לכן רותי היא זו שמפנקים
וקונים לה כל מה שרק חפץ ליבה. לרותי 2 ארונות. האחד בגדי
מסיבות ואירועים, והשני בגדי יום-יום. שניהם מלאים.
לכן, כאשר אמרה לי רותי שאין לה מה ללבוש פרצתי בצחוק.
"מה את צוחקת?? זה מצב ביש סיגל!"
"הרגעי רותי! הרגעי! אני בטוחה שבערמות בגדייך ב-ט-ו-ח תמצאי
משהו!" אמרתי כשעולה מקולי צחקוק קל.
"אוקיי" אמרה רותי "כבר נימצא משהו, נותרה לי עוד שעה. דרך-אגב
סיגל, מה את תלבשי? קנו לך בגדים חדשים לכבוד השנה החדשה?"
שאלה רותי.
"אממ.. כן" ענתה סיגל בקול רועד. אך סיגל לא קיבלה בגדים
חדשים. היו לה את הג'ינס הבלויים והחולצה הלבנה החגיגית עוד
משנה שעברה.
"טוב, אני שמחה בשבילך, לפחות את כבר מצאת מה ללבוש..." אמרה
רותי והמשיכה, "אני כבר אפגוש אותך בשביל שלנו, ביי"
"ביי" אמרתי, וניתקתי.
לפתע תקפה אותי בהלה. מה אלבש?! מה תגיד רותי?! וגרוע מזאת, מה
יגידו עליי הילדים הגדולים בחטיבת הביניים?!
עוד לפני שהספקתי להיכנס לפאניקה ולהסיק מסקנות, נשמעה דפיקה
בדלת.
"פתוח" אמרתי בקול צרוד. הייתה זו אימא, היא נכנסה, כאשר ידיה
מאחורי גבה. היא החזיקה דבר-מה.
"ומה יש לך שם?" שאלתי.
מאחורי גבה של אימא בצבצה לה שמלה קטנה ופרחונית. עיניי מלאו
אושר!
"סיגלי, אני מצטערת שהשנה לא קניתי לך בגדים חדשים לכבוד השנה
החדשה לכבוד השנה החדשה, אבל את כבר יודעת שהמצב הכלכלי קשה,
לכן החלטתי לתפור לך שמלה חדשה, ובכך לחסוך כסף" אמרה אימא
בעוד קולה בטוח.
קפצתי על אימא מרוב שמחה, נשקתי לה וחיבקתי אותה.
"זו המתנה היפה ביותר! תודה אימא!"
לבשתי את השמלה ואימא עשתה לי 2 צמות יפות ומיוחדות.
יצאתי מהבית בשמחה רבה, מצפה בכיליון עיניים להגיע לבית-הספר.
בדרך פגשתי את רותי. רותי, כמובן לבשה את המיטב, היא לבשה
ג'ינס יוקרתי וחולצה לבנה חדשה.
"וואו" החמאתי לה "את נראית שיגעון!"
"גם את" ענתה רותי במן חיוך מאולץ שכזה. כל הדרך רותי לא
הוציאה מילה ונמנעה מלהביט לכיווני. היא הלכה כמו מרוחקת ממני,
כאילו אינה צועדת עימי.
כאשר הגענו לבית-הספר, היו כל הילדים בחצר. התחלנו לצעוד פנימה
כאשר התחלתי להבחין במן מבטים מוזרים ונעיצות עיניים מצד
התלמידים. הילדים התלחששו ביניהם, ובין השאר שמעתי גם
צחקוקים.
התעלמתי, והמשכתי ללכת לצעוד בראש מורם, כאילו כלום לא קרה.
כאשר אני ורותי נכנסנו אל הכיתה הרימו כל הילדים את ראשם לעברי
והחזיקו את צחוקם בבטן. הבחנתי שהם צוחקים על השמלה שלי! השמלה
שתפרה לי אימא! עיניי התמלאו בדמעות, אך החזקתי את הדמעות
ואמרתי לעצמי:
"סיגל, אבוי לך אם רק תעזי להזיל דמעה אחת!"
יצאתי מן הכיתה ורצתי לשירותים, בעוד רותי רצה אחריי.
"למה רותי?! את אמורה להיות חברה! למה לא אמרת לי מלכתחילה
שהשמלה מכוערת?!" צעקתי אל רותי.
"אני מצטערת סיגל, אבל לפי דעתי השמלה לא מכוערת כלל. פשוט
ש.."
"אימרי לי!!" קטעתי את דבריה.
"שפוט ש... אממ.. השמלה קצת ילדותית, סיגל, וכך גם הצמות..."
ענתה לי רותי בקול צרוד וחזרה אל הכיתה.
כבר הייתה השעה 08:00 והפעמון צלצל לו. נאלצתי להתייצב בכיתה,
אבל איך?? לא אסבול עוד צחקוקים והתלחשויות בפנים! פרמתי את
שתי צמותיי ונתתי לשיערי החלק לגלוש לו על כתפיי. נכנסתי
לכיתה, אומנם באיחור, אך נכנסתי, כאשר על פניי דמעות יבשות
ובכך שמו לב התלמידים שבכיתי.
התיישבתי במקומי, ליד רותי. המורה רצתה לעשות היכרות עם
התלמידים.
"כל תלמיד בתורו יעמוד, יאמר את שמו ומהם תחביביו" ציוותה
המורה.
וכמובן, אני , לצערי הרב, הייתי הראשונה. בראש כפוף מבושה,
נעמדתי לאט.
"שמי סיגל ואני אוהבת לנגן על חליל ובאורגן." אמרתי.
"כן, וגם להתלבש כמו ילדה גדולה.." צעק בציניות אחד מתלמידי
הכיתה.
כל הכיתה התפקעה מצחוק. התיישבתי בבושת פנים במקומי ולא דיברתי
עוד במשך כל אותו היום.
חזרתי הביתה בסופו של היום, שניראה כאילו לא ייגמר לעולם.
חזרתי, כאשר דמעות על פניי. אימא פתחה לי הדלת ובבהלה רבה
שאלה: "אוי ואבוי , סיגלי! מה קרה??"
סיפרתי לאימא על קורות היום ההוא והלכתי לחדרי.
נרדמתי תוך כדי בכי עמוק אל תוך הכר. לקראת ערב העירה אותי
אימא בחיבוקים נעימים.
"סיגלי, התעוררי, כבר ערב." אמרה אימא.
לא רציתי להתעורר. כל מה שרציתי היה לישון עד עולמי עולמים
ולברוח מהסיוט שעובר עליי.
ידעתי שאימא הייתה נורא מאוכזבת על התגובות של השמלה, משום
שעבדה עליה נורא קשה.
"אימא, אני עדיין נורא אוהבת את השמלה." ניחמתי את אימא.
"אני יודעת סיגלי..." אמרה אימא, "אני יודעת..."
ובכן, עוד יום עבר, אימא העירה אותי אך לא רציתי להתעורר, לא
רציתי ללכת לבית-הספר.
נכנסתי למקלחת באיטיות וכעבור חצי שעה יצאתי עוד יותר באיטיות.

לא היה לי חשק להופיע בבית-הספר כלל וכלל! פתחתי את הארון,
כמחפשת מה ללבוש. אך מן הסתם, לא היה כלום.
רציתי נורא להרשים את כולם. רציתי 'לדפוק הופעה' ולהפתיע את
כולם. אבל עם מה? הרי... אין לי מה ללבוש!
לפתע אימא נכנסה לחדרי.
"מה קרה סיגלי? במה את מתלבטת?" שאלה אימא בקולה העדין.
"אממ... סתם.. חשבתי איזה יופי היה אילו היה לי משהו יפה
ללבוש... משהו אופנתי... שישאיר את כל הילדים בפה פעור... אבל
זה רק חלום אימא... רק חלום..." עניתי לה בצער רב.
אימא הורידה עיניה לרצפה ועזבה בעצב את החדר.
אני, כמובן, לבשתי עליי מכנס עוד משנה שעברה וחולצת בית-ספר.
פגשתי בדרך את רותי ש-כ-מ-ו-ב-ן לבשה שוב בגדים חדשים.
הגענו לבית-הספר. למזלי, לא אמרו מילה רעה על בגדיי והיום עבר
לו. אומנם לאט, אבל עבר.
עדיין נשאר בי החשק העז הזה של 'להופיע בבגדים חדשים' אך לא
נתתי לרצון לעבור את הגבול.
הגעתי הביתה "שלום אימא!" אמרתי.
אימא ישבה בסלון, התבוננה אליי ואמרה:
"היי סיגלי! איך היה?"
"פסדר..." עניתי. והלכתי לחדרי. על המיטה הייתה מונחת לה שקית
תמימה.
פתחתי את השקית ושם ראיתי ג'ינס מ-ה-מ-ם!! עיניי זהרו! רצתי
לסלון בעוד אני צועקת "אימא! אימא!"
"כן סיגלי?" שאלה אימא כעושה עצמה לא יודעת.
"אימא! הג'ינס הזה שלי???" שאלתי.
"שלך ורק שלך, סיגלי! גם לך מגיע המיטב!" ענתה אימא.
אויייייייי... כל-כך שמחתי!
קפצתי על אימא ולא הרפיתי בנשיקותיי.
רצתי לחדרי וצלצלתי אל רותי.
"רותי, את לא תאמיני! קיבלתי ג'ינס חדש! הוא פשוט מהמם! צעקתי
בשפופרת.
"תתחדשי סיגל! טוב אני מצטערת אבל אני חייבת לזוז, אימא לוקחת
אותי לקנות נעליים. ביי ביי!" אמרה רותי בקול נורא ממהרת.
ניתקתי.
החיוך על פניי רק הלך וגדל. ערב הגיע, אכלתי ארוחת ערב,
התקלחתי והלכתי לישון מוקדם. כל-כך חיכיתי ליום שלחמרת.
למחרת בבוקר, קמתי בעוד אני משחזרת את החלום שחלמתי.
בחלום ראיתי את אימא. אימא שלי. ראיתי כמה היא עבדה וטרחה בכדי
להשיג כסף ולקנות לי את הג'ינס. היא עבדה שעות נוספות.
התמלאתי ברגשות אשם.
ישבתי עם עצמי, והחלטתי מה לעשות.
הלכתי אל אימא בעוד השקית ובתוכו הג'ינס בידי.
"קחי אימא. אני נורא מודה שטרחת ועמלת בכדי לקנות לי את
הג'ינס. אבל... עדיף שתחזירי אותו לחנות ובכסף תעשי שימוש חשוב
יותר, כמו לקנות אוכל..." אמרתי לאימא בביטחון רב.
"אבל למה??" שאלה אימא בפליאה רבה.
"החלטתי שאני רוצה שיעריכו אותי בזכות מי שאני ולא בזכות מה
שאלבש" עניתי לאימא.
"אני כל-כך גאה בך, סיגלי! רואים שהתבגרת!" אמרה אימא בעוד
דמעה זולגת מעינה.