אתה לא בוחר את מי לאהוב.

אורית אוהבת את דניאל. אוהבת כל כך, עד אובססיה. מוכנה לסלוח
על הכל, רק שיהיו ביחד. וזה לא משנה בכלל מה הוא עושה או את מי
הוא פוגש, גם אם יש לה רק חלק קטן ממנו, זה עדיף על כלום.
התאוריה של אורית היא שאם אתה אוהב מישהו באמת אתה עושה הכל
בשביל להיות איתו. לא משנה מה זה עושה לך, לא משנה מה הוא
עושה לך.
אז אורית יושבת בבית, מחכה שיחזור מה"ישיבה" ששוב נמשכה עד
מאוחר. ממשיכה לשחק את המשחק שלו. עייפה אבל לא תלך לישון, כדי
לא לבזבז את הזמן המועט שיש להם ביחד.
לעזוב אותו?! מה פתאום. שלוש שנים הם כבר ביחד, ואין בן אדם
בעולם שהיא אוהבת יותר ממנו, אז מה זה קצת דמעות וכאב? העיקר
שיהיו ביחד.

פעם דניאל אהב את אורית. אהב באמת. פי, כשעוד הייתה לה דעה משל
עצמה. הוא לא מבין לאן נעלמה אותה בחורה שהתאהב בה. אותה בחורה
שלא אכלה חרא מאף אחד, הפכה פתאום למין בובה חסרת רצונות.
בהתחלה עוד עשה דברים קטנים בשביל להרגיז אותה. שבר דברים
שאהבה, ניתק לה טלפונים בפרצוף, חיכה שתתפרץ. אבל זה לא קרה.
הכל היא קיבלה, את הכל היא הבינה. "זה בסדר מותק, לא נורא..."
כבר כמעט השתגע. לאן נעלם הלהט שלה? לאן היא נעלמה???
לאט לאט התחיל לחזור הביתה יותר ויותר מאוחר בתקווה שהיא ישנה.
מצא את עצמו מסתכל על בחורות אחרות, מחפש מישהי שתזכיר לו את
אורית של פעם.
ואז פגש את מיכל.

מיכל אוהבת את מיכל, ואין לה אף אחד שיותר חשוב לה מעצמה.
מחזרים היא מוצאת כמו זבל, ככה זה אצל בחורות יפות, אבל אף אחד
לא נשאר. הם פוגשים אותה, מתאהבים בה, ומחכים. עד שמבינים
שמיכל יכולה לאהוב רק את עצמה, ואז מתייאשים.
עד שפגשה את דניאל. דניאל לא התייאש. נראה שככל שהאהבה העצמית
שלה גדלה, כך מתחזקת האהבה שלו אליה.

אורית כל כך רוצה לשנוא את דניאל, אבל לא יכולה, שונאת את עצמה
במקום. שונאת את האישה שהפכה להיות, פתטית. יושבת בבית כל היום
ונזכרת באיך שהיו פעם. נזכרת ושונאת.
וכולם מסביב כבר שואלים אותה על חתונה, ומשפחה, מאמינים להעמדת
הפנים הזאת, של הזוג המושלם שהם מתיימרים להיות. נמאס לה לשחק.
כבר לא אכפת לה מה כולם יגידו. רוצה לצאת, אבל אוהבת. אוהבת עד
כאב.

דניאל אוהב את מיכל. אוהב את כל מה שהיא מסמלת. אוהב איך
שעומדת על שלה.
כואב לו על אורית. חושב עליה הרבה. אבל לא באהבה, אלא ברחמים.
מצטער שלא יכול לאהוב אותה יותר. כואב לו על מה שהיא עוברת ועל
מה שעוד תעבור שיספר לה לבסוף. אבל לא עכשיו, עכשיו הוא מהופנט
ממיכל. מהכוח שלה, מהיופי שלה. מדהים אותו איך לא מתפשרת על
כלום.
מסונוור מהאהבה העצמית שלה, זאת שגורמת לכולם לאהוב אותה, זאת
שגורמת לו לאהוב אותה. גם אם היא לא אוהבת אותו חזרה.

מיכל רוצה לאהוב את דניאל, רוצה כל כך. הוא כל מה שאי פעם
ביקשה לעצמה. אבל לא מצליחה. עסוקה מדי בלאהוב את עצמה. זה
כאילו אין כבר מקום לאף אחד אחר, כאילו אין לה צורך באף אחד
אחר. אבל הצורך קיים. הוא אורב לה. מחכה לרגעים שתהיה לבד ואז
תוקף, מכה בה בכל הכוח. והיא נשברת, בוכה ונשבעת לעצמה ששוב לא
תשאר לבד, שאת הבא היא תאהב, אבל לא הולך לה.
נשארת בודדה עם האהבה העצמית המקוללת הזאת.

אתה לא בוחר את מי לאהוב...