ביום שתלך אצרח עד כאב,
קולי יחתוך בדממה, בבשר.
כשאתעורר במיטה לבדי,
בסדין הלבן (עם הריח שלך)
אנגב את עיניי הדומעות.
רגלי ישותקו וידי ירעדו.
ליבי יהלום בפרעות בחיה בתוך כלוב
וגופי הצנום המוכתם בידך יקרוס מתחתי.

אך לא מבדידות, לא מאובדן ינשרו הדמעות,
קול הצרחה- לא מכאב,
גופי השפוף לא ינפול מכובד בשורה
וליבי ההולם לא יבכה את לכתך.

משחרור, מפורקן ולא מאובדן

כי אין בי הכוח להימלט מעימך,
רגלי כושלות כשרוצה לעזוב
והגוף מסרב הוא למוח (או שמא ללב)
המבקש לקום וללכת.

היום שתלך יום של חג יהיה
יום שבו כל הפחד, התלות תיעלם.
אשאר לבדי, אך יהיה לי אותי.
לגופי יחזור שוב הכוח, לנפשי העוצמה
ולליבי תשוב אהבה, אהבה לעצמי.

כשאני לצידך, אני לא אני,
אני בשבילך, אבק לרגליך,
מהותי הוויתי, להשביע אותך
לרצות להרשים אותך האדון (אדוני)
כמו אפך הנושם, עינך הרואה, ליבך המנוקר
אני שם תמיד, ברורה מאליו,
אך שלא כמו ההם- לא נחוצה, מיותרת (מיותמת)

אז רחם, תן לי ללכת
השלך, זרוק, גרש אותי מעליך
כי אין בי הכוח לקום, לעזוב (לשכוח אותך)