כוס אמק, אם ככה צריך להתחיל הסיפור שלי, אז ככה הוא יתחיל
ידעתי שזה יקרה, שכשאגיע לעט ולדף הכל ישכח
בדרך לכאן זה היה מנוסח למהדרין, שנון ושונה ממה שאחרים
רגילים
עכשיו חוץ מקללה במרוקאית אין לי שום דבר
אין לי שום דבר, אני חוזרת על המשפט הזה בראש
ופתאום אני נזכרת בהכל (אירוני משהו לא?)
בדרך חשבתי על היום הקשה שהיה לי
ואיך התאמצתי שיהיה כזה
חשבתי לעצמי האם השנאה העצמית היא פאק אישי, או שמא פאק אנושי
איך זה יכול להיות שמה שעושה לי טוב, אני נמנעת ממנו?
איך זה יכול להיות שפיתחתי יחס ישיר בין אהבה למרחק?
חשבתי איך זה יכול להיות שיש דברים שרציתי לעשות לפני שנתיים
ועדין לא עשיתי, ואין לי הבטחה שאהיה כאן מחרתיים
איך זה יכול להיות שיש סוף?
איך זה יכול להיות שאנחנו רק נוף?
איך זה יכול להיות, שלא כבשתי את העולם?
איך זה יכול להיות שבשבילו אני כמו כולם?
כוס אמק...
אלוהים, סליחה שאני מקללת בפעם השניה
אבל מציק לי שבכלל בראת קללה
מציק לי שבראת עולם
ובראת בנו עוד
ועוד למה?
כי אם חיים שמתים, אז למה חיים
(הנה עכשיו, אני מתחילה להיות דרמטית, חיים מוות, אלוהים והבל
הבלים)


סה"כ היה לי יום קשה, שהתאמצתי שיהיה כזה
ואולי בכוונה
כי רציתי לכתוב ולא היה לי על מה (אז קבל ביטול על הקללה)