חודש, בקושי.

אני רוצה להרגיש כאילו התגברתי עלייך לגמרי.
אני יודע שזה פצע קטן מבחינתי, לא אהבתי אותך.
ועדיין, קשה לי איתך. קשה לי לקרוא משהו שכתבת, תגובה שלך.
אני קורא, ומתמלא במרירות.

איך סיימת את זה, איך?
מריבה מטומטמת. התנצלת אחר כך.
אנחנו כל כך שונים. ואני, אני מתגעגע אלייך.
אני עדיין חושב עלייך. קצת. אבל חושב.
זה בטח מציק לך, כל העניין הזה. קצת. אבל את בנאדם שמתגבר,
מהר.

זה פצע בשבילך?
אני יודע שזה פצע קטן בשבילי, אני יודע שזה פצע שיגליד מאוד
מהר.

בסוף, את תהיי עוד אחת. סתם אחת. אחת שאני אוכל לדבר איתה,
סתם.
תהיה לנו שיחת-חולין מפגרת. כאילו לא היו לנו רגשות אחד כלפי
השניה.

ושוב אני.
אני מתגעגע.
מתגעגע לגוף שלך, לריח שלך. למגע, לחום. לנשק אותך.
לישון איתך... לעזאזל, תני לי עוד לילה, בלי לחשוב הלאה.
ללטף אותך, עם קצות האצבעות שלי, בשקט הזה, שנינו נושמים ביחד
על המיטה שלך.
לנשק את הבטן החומה שלך.
להרגיש, להרגיש את הגוף שלך, ולגעת... לגעת בחום הזה.
לראות אותך מחייכת, בגללי. לדעת, שאת היחידה שחושבת שאני...
התלתלים שלך. החיוך, הצחוק הזה.
ויש בך מן משהו אלגנטי, נשי, בוגר.
למשש את השדיים הרכים שלך, הפיטמות החומות שלך...
ואת, את שלא הסכמת להוריד חולצה.
והלב שלי, שאז היה מרגיש כמו החסרת פעימה בכל פעם שראיתי תמונה
שלך,
היום עושה אותו דבר, ומרגיש כמו רעל שמתפשט.

ואת, את בטח תקראי את זה מתישהו. את תקראי את זה.
תרגישי עם עצמך מה שתרגישי.
וזאת תהיה עוד יצירה שעוד אידיוט כתב עלייך.
מישהו שיתגבר עלייך מהר, מישהו שיתגבר עלייך לאט, ועוד אחד
שהרגשות שלו לא דומים לשלך.

בלילה האידיוטי ההוא, גיליתי משהו שלא הכרתי בך.
וכמה זמן כבר הכרתי אותך?
הנה, עוד לילה הולך לאיבוד בגללך. באשמתי, באשמתך.


תני עוד לילה, עוד שעה. רק לראות אותך. לגעת בך שוב, פעם
אחרונה.
זו לא פנטזיה.
זאת מציאות, בה אני ואת לא נהיה ביחד, בצורה הזו יותר.

זו מציאות שבה אני ואת לא נהיה ביחד יותר.