הים כל כך גדול, רחב, כחול. אבל הוא לא מרתיע אותי, להפך, הוא
קורא לי אליו.
בתחילה מגע המים קריר. הם מגיעים עד לקרסוליים, קצף לבן מלחך
את החול ואת כפות רגליי.
אני נכנסת פנימה.
קיץ. הים סוער. רוחו אינה נוחה. הגלים מתנפצים בכוח על החול
ומקיפים אותי בבועות לבנות. אני נמשכת פנימה.
הגלים מתנפצים עליי אבל אני לא פוחדת. אני יודעת שברגע שאעבור
את נקודת השבירה אגיע אל מים עמוקים ושקטים. גוף גדול ומלא
חיים שיכיל אותי עם כל הבעיות והמגרעות והחולשות. יקיף ויחבק
וייגע.
אחרי מאבק מה נגד הגלים הגדולים והלבנים שהופכים אותי ומסבכים
ומתעקשים, אני מתגברת ומגיעה. אני צוללת פנימה והשער שלי
מתיישר והופך לחלק ומלוח. אני כבר לא נראית כאילו יצאתי ממכונת
כביסה. אין אף אחד מסביב. בקושי אני רואה את האנשים מתרוצצים
על החוף. כמו נקודות קטנות, כמו נמלים. אינני שומעת את
קולותיהם, אינני רואה את תווי פניהם. והם אינם רואים אותי.
רק הים ואני.
מחשבותיי מתנפצות עם הגלים, הרחק בחוף, ואני נשארת ריקה ונקיה.
המלח מחטא אותי ואני חופשייה. מהכל.
לעולם איני רוצה לחזור.
להישאר בכחול הגדול, זה כל מה שלבי מבקש.
לנצח.