הפעם, על המציאות. על אותה מציאות קשה ואכזרית. אותה מציאות
שבוגדת בדמיון, שבכוחותיו האחרונים והחלשים מנסה להשכיח
מנפשינו את הסבל והמוות הסובבים אותנו. אותו דמיון שבמאמץ
אחרון,
בטיפת האנרגיה האחרונה שנותרה לו, מצליח, איכשהו,
להכחיש את כל המראות והזוועות שהמציאות מגישה לנו.
אותו הדמיון, המנסה לשכוח, או יותר נכון, לגרום לנו לשכוח את
המציאות- מיואש.
מנסה להשלים עם המציאות. להגיע לאיזשהי פשרה, הסכם, שאיפה
לשויון...
אבל, הדמיון, העומד בודד וחסר תקווה, מול המציאות הגדולה ומלאת
העוצמה, יודע, כי להשלים עם מציאות שכזאת זה לא אפשרי. הרי,
בדמיון הפרוע ביותר שיעלה בראשו של הבן אדם המופרע בעולם, לא
תעלה המחשבה הפרועה ביותר על אפשרות למציאות הזו שקיימת.
אותו דמיון, שכל מה שירצה, רק לגרום לנו (קורבנותיה של
המציאות, שבעצם- אנחנו יצרנו),
לדמיין. ללא שום רצונות מעבר לזה. אך ורק לדמיין. להוציא כל
טיפת מציאות מראשינו. באותו דמיון, המציאות בגדה. המציאות
שאותה אנו מגדירים "מציאות" נהפכה לדמיון אחד פרוע.
הרי המציאות היא אינה מציאותית! מה שהיה כאמור להיות תפקידו של
הדמיון, לצאת לדרכים שונות וחדשות שאפילו נוגדות את המציאות.
אבל, המציאות, נהפכה להיות דמיונית, לא דמיונית אלא מופרעת.
המציאות נהפכה להיות כמו חלום מוזר שרוצים לשכוח, כמו איזה
חלום שלא מקובל על הדעות שלך ואתה רק מנסה להכחיש מעצמך את
העובדה שהעזת לעלותו בשנתך.
אבל אולי בעצם, זו אשמתו של הדמיון, שעלה בראשם של אנשים אשר
יודעים איך לממש את דמיונם, וראו בדמיונם כניראה, את המציאות
שקיימת. ועכשיו, הדמיון רק נואש להכניס טיפת דמיון למציאות
שיצר, למרות שאחרי מציאות כזו, קשה למצוא משהו שהוא אינו
מציאותי, ויכול להחשב לדמיון.
עכשיו, כמו שהזכרתי קודם, הדמיון מנסה לחפר על מעשיו ולגרום
לנו, (כניראה, קורבנתויו של הדמיון) לאטום את עינינו למציאות,
ולגרום לנו לא לראות את הזוועות שנוצרו, אך כנאמר,
זו משימה לא קלה, ומה שנותר לעשות הוא להסתכל על המציאות בדרך
אחרת, מזווית שונה.
אז מה זה אומר? לראות את הזוועה מנקודה חיובית? איך? לא. אי
אפשר. כמה שננסה לשכנע את עצמנו שכן, אנחנו לא נוכל. זה תפקידו
של הדמיון, שכרגע בשיקום מהשוק שחטף. וכל מה נשנכתב עד עכשיו
התחיל מרצון להתבטא ולעשות משהו, לכתוב משהו... לנסות ליצור
ולכתוב, להעלות משהו לאוויר, לתפוס אומץ ויוזמה ולעשות משהו
שעוד אף אחד בעולם (אולי) לא עשה. בדרך כלל, למטרה כזאת נשתמש
בדמיון,
אבל, כתחליף לדמיון, שכרגע במנוחה, ניתן להשתמש במחשבה. המחשבה
היא טיפוס יותר גמיש.
אפשר לחשוב על המציאות כפי שהיא בדיוק, לא להכחיש ולהאטם אליה,
רק לחשוב עליה בפרטיה המלאים.
אפשר גם להשתמש במחשבה על הדמיון, אך ורק הדמיון, ואפילו לחשוב
על דברים לא מציאותיים-
במידה ונישארו כאלה.
ולכן, המחשבה, שהגיעה לחילוץ הדמיון, תוכל לנתח לפרטים מדוע
הדמיון במצבו הנוכחי...
ובלי הדמיון, זאת אומרת, בעזרת המחשבה,כיוון שהדמיון לא  מסוגל
לסבול את המציאות שניצבת מולו כאתגר מאיים, ולא מסוגל להכנס
לראשם של האנשים השקועים בתוך הסבל והרוע שנוצרו,הגעתי לתשובה.
בזמן הניתוח של העניין, לרגע הצלחתי להתנתק מהמציאות שמצידו
השני של הקיר ולהיות שקועה בתוך בועה שלי, ולא להיות מודעת למה
שקורה סביבי.
אז כניראה, יש תחליפים לדמיון, שבכל זאת איכשהו יכולים לעזור
לנו לצאת מתוך הבועה המאובקת הזו של המציאות. מאובקת כיוון
שהיא מלאה באבק, שהתאסף בה מהתקופה הארוכה שהיא קיימת ולא
משתנה ולא מתנקה, ואותו אבק יוצר ענן שחור ומלא אימה.
ענן אבק מחריד שרק מתלמלא ומתמלא בזוועה...
ענן שחור המתמלא בפחדיו של כל אדם, ענן אפל המתמלא במציאות לא
מציאותית בכלל...
אבל, המציאות הזוועתית המתוארת לכל אורך העמוד, היא מציאות
שבעצם, מכילה בתוך כל הבלבול כמה דברים  מעניינים שאפשר למצוא
בהם עניין.
אותה מציאות שמכילה בתוך כל האי ודאות שלה איזה פינה של ביטחון
וחוזק.
כן, והמציאות שבתוך כל השיגעון שלה והלחץ שלה מחביאה איזו
נקודת רוגע ושלווה.
והמציאות שבתוך כל הדמעות שבה מסתתר לו איזה חיוך, או אפילו
גיחוך וצחוק.
שבתוך כל הייאוש שלה נימצא לו ענן של תקווה.
אז באמת אפשר לראות את המציאות שניראית לנו במבט ראשוני סיוט
אחד גדול, במבט שונה,
לראות את המציאות היפה שמתקיימת בכמה מקומות.
אפשר להגיד שמציאות והדמיון הם בעצם חלק ממשהו אחד. הדמיון
משלים את חללים הריקים של המציאות, והדמיון הרי גם הוא מושפע
במירביתו מהמציאות, שהיא גם בעצם חלקה דמיונית.
ועכשיו, על המציאות, המציאות שלי, שבמילים אחרות אקרא לה
דמיון, כיוון שממנו היא נוצרה.
אז  כשהבהרתי שהמציאות היא דמיון, אוכל לכתוב בחופשיות על
"המציאות".

-אבל כבר אין לי מה לכתוב-