אני צועדת על שפת התהום של עצמי.
מביטה לנצח תחת רגליי,
תהום שחורה וסופה ערפל.
לא מצליחה למצמץ, עיניי נפקחות בחוריהן ככל שיכולות,
בכדי לא לפספס את האבן הרופפת הבאה שתשליך אותי פנימה.
רגליי רועדות בצעד אחר צעד,
ידיי מרגישות כנטל על גופי.
מימיני קוראת לי התהום בצליל חרישי, משמאלי-
שדה פתוח ומזמין.

משהו מנע ממני ללכת לדשא הרך,
התהום כאילו מושכת אותי לשפתה.
הסוף לא מגיע. ממשיכה לצעוד מקווצת והסוף לא נראה-
לא שביל ישר, לא נהר, לא מדרון.

צועדת על שפת התהום של עצמי.
מחכה, מקווה לאבן הרופפת שתשליח אותי פנימה.