[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בוב פאקס
/
מבט חטוף בשבעה קטעים

קולו של המואזין מהדהד בוואדי. הוא יוצא למרפסת ונושם נשימה
עמוקה. האוויר צלול, נקי. הוא מוציא סיגריה מקופסה מקומטת
ומדליק. שביל של עשן לבן משתחרר לאוויר הלילה. הוא היה רוצה
להחזיק בזמן הזה ולא לתת לו ללכת, הוא כבר רץ מספיק עשה את
שלו, הרדיו מנגן ג'ז רך, בדרך-כלל הוא מתעב ג'ז רך אבל עכשיו
הוא חייב להודות זה מתאים. הוא לבד בדירה הקטנה, מתהלך בשקט
בין רהיטים כהים. חדרים מהדהדים, בגדים שנופלים על כסאות
ריקים. הוא מתיישב על המיטה מדליק אור קטן לוקח ספר מתח
באנגלית עם כריכה אדומה ונשכב לקרוא. הזמן עובר, שעה ועוד אחת,
הוא קם נכנס למטבח מוציא כלי פלסטיק עם פסטה קרה מחמם ואוכל
בשקט. חושב אם לפתוח טלוויזיה ומחליט שלא. מתענג על השקט. הוא
מתחיל לגלגל זיכרונות, מרפרף בהם כמו בספר, מעביר עמודים
במהירות קורא כותרות וממשיך. נעצר, נזכר באחת שהייתה יפה. הוא
זוכר במעומעם פנים יפות, גוף קטן וחטוב. הם חשבו על חתונה,
אולי הייתה אהבה הוא חושב, אולי. הוא מפסיק את עצמו בכוונה.
אין טעם לדוש הוא חושב במה אם. הוא שם צלחת אחת בכיור, שהטלפון
מצלצל. הוא נבהל ובמורת רוח לוקח את האלחוטי.


היא מתיישבת מול הדף הריק, מניחה עט לידו במפגין: פגוש את
יריבך, היא חושבת ומתכוונת לדף הריק. "בסוף שעה אחת אחד מאתנו
ישתנה", היא מפזמת שיר בלחש ומחליטה על נושא, וכותבת אותו
באמצע חלקו העליון של הדף. הוא לא נראה מתרגש ומחזיר בתמורה
מבט אדיש. היא לוחמת בדחף לקום וכותבת באקראי אות ראשונה. דקה
עוברת ועדיין לא מצאה מילה. מבחוץ קולות הרחוב: כלבים וילדים.
היא ניגשת לסגור את החלון ומבחינה בחולצה על הרצפה. היא מחליטה
לסדר. ניגשת ומתחילה למיין בגדים לכביסה. מבט חטוף לעבר הדף
הריק והיא מתמלאת רגשות אשם ומתיישבת מולו."עוד לא הפסדתי",
היא מתריסה למולו ותופסת את העט בחוזקה. הטלפון מצלצל היא
מברכת על ההסחה ועונה בסתמיות: "כן,מה את אומרת", היא מזמזמת
לטלפון חזרה. שוב אותן בעיות הוא אוהב הוא לא. מה זה אומר עם
הוא עשה/אמר ככה וככה. ותוך כדי שהיא עונה בחוסר צומת לב
המילים מתחילות ליפול לתוך הדף. בתחילה בטפטוף דק ולאחר מכן
במפולת בלתי ניתנת לעצירה. המקום בדף נגמר וכן גם שיחת הטלפון
אך היא ממשיכה לרשום על דף אחר. היד מתחילה לכאוב אך אל לה
לעצור. היא ממשיכה לכתוב במרץ, בזעם כמעט. המילים מחליקות מאחת
לשנייה, רבות על מקום. הרעיונות צפים ועולים ומתמזגים עם הכתוב
בכזו מהירות שכבר שכחה מחציתם. מעולם לא הרגישה כזו התרגשות
אשר נובעת מתוך הדיו. ולפתע באחת מפסיקה.
היא בוכה, בכי אמיתי.  


היא ממהרת במורד מדרגות, ג'ינס ישן, טריקו לבנה, נזם באף. כבר
שבועיים לא ראתה אותו. מתיישבת על שפת מדרכה מוציאה סגריה
אחרונה ומדליקה. פילטר שרוף, היא זורקת את הסיגריה. הדליקה
הפוך. היא מחפשת פנים מוכרות בקהל של רחוב ראשי. מחליטה לעשות
סיבוב, אולי התחנה השתנתה, שואלת במודיעין. האוטובוס תקוע
בפקק. היא מאוכזבת. נשענת על עמוד תאורה, מבט שפוף, מחשבות
רצות. הבטיחה לאסוף את האח הקטן. חשבה שתספיק. מוציאה פלאפון,
שיחה קצרה תמציתית היא תקועה פה והאוטובוס בפקק והקטן בגן אם
היא יכולה...
חילופי דברים קצרים בקול רם, מנתקת. בודקת שוב, מבט חטוף,
הולכת לכיוון האוטו. מתיישבת מתניעה עוד שיחה, הוא לא זמין.
היא מטיחה את הפלאפון במושב לידה ויוצאת במהירות מהחנייה.
לתוך כביש ראשי, לא בדקה לפני שנכנסה. תאונה. שמשה שבורה. היא
מתנשמת בכבדות, מבט חטוף ברגל: לא יכולה להזיז. דם נוטף על
העניים. היא מעורפלת. כאב לא מוגדר מציק בחזה. נשימה שטוחה,
כאב, נשימה שטוחה, כאב, כאב.

יושב על ספסל בקצה הגן. בן חמש תיק גב ירוק, מכנסיים קצרים
וסנדלים מחכה. בוחן את הגננת שאוספת צעצועים מארגז החול. הוא
מפהק חושב: "תמיד היא מאחרת  ואני נשאר בגן אחרון". הגננת
נעלמת לתוך המבנה הקטן של הגן. הוא מחליט לבקש ממנה להתקשר
לאמא. הוא שומע קול מוכר, מסתובב שמח, רץ לזרועות אישה נמוכה
ושמנה. שמלה פשוטה, שיער אסוף. היא אוספת אותו לזרועותיה,
נשיקה. מורידה אותו לקרקע. הם הולכים למכונית רנו ישנה. הוא
יושב מאחור, היא שואלת על יומו הוא מספר בהתלהבות, היא כבר לא
מקשיבה. רואה עוד פקק באופק, תאונה היא חושבת. מצפצפת ברוגז
למרות שיודעת שאין לאן לזוז. משתיקה את הילד, עצבנית היום.
התינוק לא ישן כל הלילה וגם לא היא. הבעל עליו אין מה לדבר היא
חושבת. העצבנות הופכת לכעס שהילד מתחיל לבכות לתשומת לב. היא
מסתובבת בחצי גוף ונותנת מכה על היד. הוא מתחיל לבכות, היא
מאבדת שליטה, צורחת פנים אדומות. הילד נבהל מתכווץ בפינה. נמאס
לה ממנו. היא חושבת על החיים שאבדו בין תינוק לתינוק ובעל שלא
עוזר ועל המשך הלימודים היא כבר בכלל לא חושבת. נזכרת במורה
שאמרה לה שיש לה פוטנציאל לספרות. היא שוקעת בעצמה שתי ידיים
על ההגה, עיניים קדימה. הקטן מאחור רועד בבכי חרישי. היא
מדליקה רדיו, גלגל"צ, היא מזמזמת שיר עברי ישן. בהיסח  הדעת
עוברת ליד תאונה. אמבולנס מסתיר שלדה מעוכה ושק שחור. היא
מגבירה את הרדיו.

הוא שכח את כל מה שלמד. ירייה נוספת הוא משתטח עוד יותר ובחצי
קריאה רץ לעבר העמדה. מטח יריות מעליו, נשמע כמו מק"ח הוא חושב
גבו אל קיר בטון עבה. צעקות, הוא קולט תנועה בזוית העין, טוען
ומנסה לשחרר ירייה. לא נשמע קול. אישה זקנה, גלבייה ומקל
מדשדשת לכיוון דלת ברזל צרה. הוא מביט בנשק, המחסנית נפלה,
בטח כשרץ. הוא מתנשף, טוען מחסנית אחרת. הוא שומע צרור וצעקה
בעברית, הוא עונה ומקבל פקודה לחפות. אין לו מושג לאן. מעיף
מבט חטוף דרך החלון, מזהה חייל אחר מסתער. הוא נותן צרור
לכיוון כללי ויורד לקריעה. שומע זוג יריות קצר, שקט, עוד זוג
יריות.  


הם יוצאים מהמכונית: היא שזופה שיער חום, ביקיני ומכנס ספורט
קצר. היא מוציאה צידנית מתא המטען נותנת לו ושמה על הגב תיק גב
קטן. הוא נועל, היא שואלת אם נעל הוא מאשר בצחוק קליל היא
מצטרפת. הם הולכים לאט לכיוון החוף. ילדים משחקים על שפת המים.
זוג זקנות משתזפות על ספסל פלסטיק לבן. הם מוצאים פינה
מתיישבים. היא פורסת מגבת, ועוד אחת. הוא מוריד חולצה, היא שמה
את משקפי השמש בתוך התיק ומורידה את המכנס. הם רצים למים. מתחת
לגל גבוהה הם נפגשים. הוא מחבק אותה ואז מרים אותה וזורק אותה,
היא צוחקת ומשפריצה  עליו מים, הם נהנים. שעה אחרי הם שוכבים
על מגבת, חול בין אצבעות הרגליים. הוא מוציא עוד בירה ונותן
לה, היא זורקת אשכול ענבים ריק ולוגמת. הוא לוקח אחת לעצמו
ומחייך. היא שואלת למה, הוא לא משיב. עכשיו גם היא מחייכת. הם
צופים בשקיעה מחובקים. הוא לוחש לה סוד באוזן, היא מסתכלת עליו
בהערצה ומניחה את ראשה על חזהו. בזמן אחר המחשבות היו רצות
בראש, אבל עכשיו הכל נשכח. כל שנשאר הוא הים ודפיקות הלב. הוא
נזכר בריב ישן ומתפלא בתוך עצמו על הסיבה השטותית לאותו הריב.
הוא מזיז שיער מן הפנים שלה מסתכל לה בעניים. והוא מרגיש שהוא
כמעט בוכה. הוא רוצה להגיד הכל, לתת הכל, לשקוע ברגע, אבל הוא
רק מביט הישר לתוך ענייה. היא מבינה ומנשקת אותו בתמורה, נשיקה
שונה, נשיקה אמיתית, שאפילו היא לא ידעה שקיימת. הפלאפון שלו
מצלצל.


חום, קבר טרי. אסופה של אנשים רציניים. אין צל. החום מעיק על
האורחים. הם נאנקים, מצחיות ובקבוקי מים.  
האלונקה מגיעה מורדת לקבר. הרב, ממלמל תפילה, לפרקים לוחש
לפרקים צועק
היא מרגישה חנוקה, רוצה לצעוק אך שום קול אינו יוצא
הוא מרגיש את החום מעביר משקל מרגל לרגל
היא נופלת לברכיה נתמכת באנשים סביבה משקפי השמש נופלים
ומתגלגלים לאדמה
הוא משחק עם הכיפה בידו מושך חוט אקראי ומפורר את התפירה
היא כבר בוכה עדיין בלי קול דמעותיה נופלות חרש
הוא דורך על נמלה ומיד מתחרט
היא דוחה בנימוס חיבוק מאיש זקן בחולצה מכופתרת ונעמדת על
רגליה לבד
הוא מרגיש רטט של פלאפון וחושב אם לענות
היא מרגישה התחלה של כאב חד בבטן, כאב חזק
הוא פונה הצידה הולך מספר צעדים ומוציא פלאפון קטן מהכיס
הכאב שלה כבר תפס בכל החזה והבטן ועולה במעלה הגרון
הוא ממלמל, שואל אם זה בדוק או שצריך לשאול את החברה משיווק
הכאב נמתח מקצות הבהונות ועד קצות השיער אוחז בכל במתח אדיר.
היא פותחת את הפה, לאט.
הקולות מן החלקה מפריעים לשיחה והוא מתרחק עוד כמה צעדים
קריאת שבר מהדהדת, הוא שומע צעקה ומסתובב.
היא מתמוטטת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אפילו את
love.com מכרו
לאיי-או-אל



קופידון
מחפש דיור חלופי


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/2/06 7:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בוב פאקס

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה