בוקר אפור גשום מבצבץ מבעד לחלון.  
כפי שאני כבר מבין מהשבועות האחרונים, עוד בוקר סטנדרטי
במלבורן.
מישהו נוקש בדלת ומיקה מבקשת שאפתח. היא לא אוהבת אורחים, לא
בבוקר.

זה השכן, מייקל, שאשתו נפטרה רק לפני כשבועיים. רוצה להגיד לנו
חג
שמח. נחמד מצידו, רק למה כל כך מוקדם? אני משתעל ומאחל לו גם
שנה טובה. הוא שואל אם אני מתכוון ללכת לבית הכנסת.
"לא, לא חושב", אני עונה ומייד מתעשת.
"אולי תיכנס? אני אכין איזה כוס תה?"
מייקל נראה מהסס משהו וכעבור כמה שניות מחליט לקבל את ההזמנה.
"ג`ינג`ר, קמומייל או אינגליש?", אני שוטח בפניו את שלל
האפשרויות
החבויות במזווה. מייקל הולך על האינגליש המסורתי, עם חלב
כמובן.
אנחנו מתיישבים במטבח. אני שם מים ושואל לשלומו, למרות שדי
להביט בעיניו כדי לראות את העצבות הנקווית, רק מעצם השאלה.
המים רותחים. אני מוזג למייקל תה ולעצמי שולף מהקופסא סיגריה
אחרונה, ומצית. אנחנו ישובים אחד מול השני בדממה שאינה מעיקה
על
איש מאיתנו, נהפוך הוא. מייקל לוגם מהתה וכעבור מספר שתיקות
מספר לי איך רק לפני שבועיים ישב בזמן הזה עם סילבי, אישתו,
בקפה
הפינתי וחתך לה את ארוחת הבוקר בצלחת.
אני נאלם מול זיכרונותיו ורק מניח את ידי על ידו.
הוא מחייך אלי וטופח שתי טפיחות על ידי.
"תודה על התה, כדאי שאזוז כי אני עוד צריך לעשות קניות ולעלות

לקבר."
אני מלווה את מייקל לדלת, שוב משתעל, מודה ועוזב.

"אני יוצא לקנות סיגריות ומייד אחזור", אני מיידע את מיקה
בעודי שם
את המעיל עליי. מיקה מבקשת שאקנה דברים לארוחת החג ושואלת אם
זה באמת היה נחוץ להזמין את מייקל לתה, בשעה זו של הבוקר.
אני מתיישב על המיטה ומרים את הנעל הימנית בידי, מוכן לנעול.
ידיי מסרבות. אני משעין את מרפקיי על ברכי וראשי נשמט.

שבוע לפני שעזבנו את הארץ, נסעתי עם אבא שלי אל אחיו, כדי
שאפרד
מהם והוא גם יוכל לבקר אותם, משהו שהוא לא מרבה לעשות בעצמו
מפאת מצבו. זה היה יום די עמוס, הייתי עוד אמור לחזור לכפר סבא
לכל
מיני סידורים אחרונים ודי מיהרתי. באחד הרמזורים עמד לפניי רכב

כלשהו וגם כשהרמזור התחלף לירוק הוא עדיין לא נסע. סיננתי
נשיפה
נזעמת והתחלתי למלמל קללות עתיקות יומין. כעבור שנייה לא רק
שהנהג, שהתבררה כנהגת, לא נסעה, אלא שהיא גם יצאה מהרכב. רק
אז הבחנתי שהנהגת אוחזת בידו של קשיש שפחד לחצות את הכביש
שמא לא יספיק. היא נתנה לו את כל הזמן והובילה אותו אל
הצד השני של הכביש. רק אז חזרה אל הרכב שלה. אבי, שישב לידי
החל למלמל משהו. הבטתי בו וראיתי שמחה גדולה בעיניו. הוא נפנף

בידו אל הנהגת, שספק אם הבחינה בו, והרעיף עליה מלוא החופן
נשיקות וברכות. מאותו רגע, במשך כל הנסיעה, חשבתי עליו, מה זה

עשה לו. חשבתי עליי, התביישתי על שהייתי חסר סבלנות. הבטתי
באבי
ונהיה לי עצוב כשהבנתי שאני לא אהיה שם בשבילו כשהוא יצטרך
לחצות את הכביש.
רק לפני שבועיים מייקל איבד את אשתו, סילבי, ועדיין הוא דפק
לנו
הבוקר על הדלת לאחל חג שמח. לנו, השכנים החדשים, המהגרים
החדשים. הוא בא לתת לנו יד, לעזור לנו לחצות את הכביש הסואן
הזה
של הבדידות.

"כוס תה... זה המעט שיכולתי להציע לו", אני לוחש לעבר מיקה
ונתקף געגועים לאבי. נועל את הנעליים, עם הגוש תקוע בגרון,
ומוצא עצמי צועד במהירות אל מרכז הקניות. בוקר קריר, עטוף
ערפילים. אמש החזאי הבטיח יום בהיר.
בפארק על הספסל יושב זוג זקנים, מאכילים יונים, אוהבים.
נכנס אל הקצב ומבקש קילו בשר. די צ`נזו, הקצב,  משחיל את ידיו

לשקית וניגש למלא אותה. אני מהמר על ארבעים גרם, פלוס מינוס.
יוצא
לו  תשע מאות שבעים. אני ממש גאה בו. הוא מוסיף עוד שלושים,
אני
משלם וממשיך אל הסופר. עוד מצרכים, וסיגריות גם. הקופאית
מחייכת
אליי חיוך עייף של בוקר ושואלת לשלומי. עוד לא לגמרי רגיל
לחיוך הזה.
יש בי עדיין מין ציפייה לתדריך של פקידת מבצעים,
"אולי אדוני רוצה בטריות במבצע? יש כרטיס מועדון?", ועוד  מיני

הטרדות. אני תוהה אם כדאי לי באמת לחלוק איתה את תחושותיי
הבוקר. לא, אני חושב שאוותר על זה הפעם. ביציאה אני חולף על
פני
`פרחי לורנס` ומחליט לעצור גם פה לביקור, בכל זאת, חג ראשון
כאן
במלבורן. המוכר עוטף לי זר של פרחים אדומים, חלקם על סף
הפתיחה, ומאחל לי חג שמח, למקרה ששכחתי.
"חג שמח מיסטר לורנס", אני משיב, מרוצה מעצמי.
יש הרגשה מוזרה משהו עם כל ה`חג שמח` הזה מסביב.
כל כך רחוק מהבית ועדיין מרגיש כאילו, כמעט. קרוב רחוק.

שב הביתה, אל רחוב הנשמות הבודדות. הכלב של השכן נובח לעברי.
אולי עוד לא מכיר אותי מספיק בשביל לתת לי לעבור בשקט.
ואולי בכלל גם הוא רק רוצה לומר לי חג שמח.
בבית מיקה כבר קמה. לובשת את הסוודר הכחול שקנינו באיטליה.
הוא מאוד יפה לה.
היא מחייכת אליי ברגע שמבחינה שהבאתי פרחים.
אני רואה  מבעד לחיוך. נושק לה.
"אל תדאגי, את תראי שנסתדר בקרוב. בואי ניקח את זה לאט,
ביחד, בצעדים קטנים."
אנחנו מתחבקים חזק,  חיבוק ארוך, בלי לדבר.
הייתי זקוק לו, לחיבוק הזה, ונראה שגם היא.
קוטם את הזר בקצהו, באלכסון, ומכניס לאגרטל הזכוכית.
קיבלנו אותו במתנה לפני שעזבנו.
את המצרכים אני מפזר למקומם ומרתיח מים בקומקום.
מוזג קפה לספלים ושנינו יוצאים החוצה, לחצר האחורית.
האצבעות הארוכות של מיקה, שחרשו בשערי רק לפני רגע,
מציתות  לנו סיגריה. אנחנו מתיישבים אחת ליד השני, קרוב קרוב,
שאי
אפשר יותר. "זה יום עצוב" מיקה אומרת, ואני חושב  שאיך שלא
נסתכל
על זה, אנחנו מתרחקים. לפני כחודש, כשנכנסנו לבית הזה, רק
כשבועיים אחרי שנחתנו פה, טווינו חלומות.יום אחד, חשבנו לנו,

הילדים יבנו בחצר מחנה דמיוני תחת העץ, ויעשו קמפינג.
והנה הימים נקפו, ואני לא מבין איך מיקה הלכה, ועדיין ישנה.

ערב ראש השנה, מהגרים בארץ חדשה. מיקה שותקת.
בלי להחליף מילה, בלי להבטיח דבר,אני שואף מהסיגריה ומניח יד
על
כתפה. עמיר לב מדקלם משהו של פעם בחיים, ואני מחכה לימים טובים

יותר. אולי אחרי החגים.