יצרייך יתלהטו פעמים רבות, כך היה כתוב במפה האסטרולוגית שלי.

האופק שלך זרוע אהבות עזות ובנות חלוף. שרשרת של שמות שזורים
בנשיקות. אחדים שלווים, אחרים נדיבים. מהם גבוהים ומהם נמוכים,

בהירים או שחרחרים, מכל המינים, ותו אחד משותף לכולם:
איבר הזכרות המתנועע באי נחת בין הרגליים.

"למה הפסקת?"
"נראה שגם יצריי התלהטו ואיבר זכרותי מתנועע באי נחת בין רגלי

וכמה אלייך."

"עוד רגע אני אחשוב שאתה כתבת את הספר שהתחלת להקריא."

"בואי אליי. תורידי את החולצה ובואי. אני רוצה אותך בטרוף.
טרוף עכשיו! בעצם שנייה... רק אסגור את הדלת."

"שכב", היא לחשה לי והשילה מעליה את שארית הבגדים שעוד נותרו
לגופה. אני אוהב להביט בעור גופה הלבן. הוא מבהיק למרחקים
בלבנוניותו.

"תן לי להפשיט אותך. בינתיים אתה יכול להמשיך להקריא לי
מהספר."

נכנעתי בהכנעה. "אני שלך, עשי בי כרצונך", הבהרתי עצמי
והוספתי,
"שבי עלי. תני לי לחדור אלייך לאט, להרגיש אותך עלי.
את הפטמות שלך נוגעות בשלי".
עיני נעצמו, החלקתי אליה, מרגיש את כובד גופה נע על גופי
במעגלים.

זה היה הזיון הראשון אחרי חודש. הזיון הראשון אחרי הקטסטרופה.

הרגשתי בודדה. בודדה עד ייאוש, רעבה לחיבה, להוטה לליטופים
ולגיפופים, כמהה, חייתית ורעבה כמו פראניה. זה נשמע לכם מוזר?

כולנו זקוקים לחיבוק מדי פעם, לא? ולא שציפיתי ליותר מדי, אבל
לכזה
מפח נפש לא הייתי מוכנה. קודם כל, היה לו מה זה קטן. כמה קטן?
לא
יודעת... שנים עשר סנטים? משהו מזערי, בכל אופן. זה היה כל כך

מגוחך - הכלי שלו, זאת אומרת - שכמעט והצעתי לו שיכניס לי אותו

מאחור, בידיעה שזה לא יכאיב. איך דבר כל כך קטן יכול להכאיב?
מצד
שני, זה לא בדיוק משהו שמציעים למישהו שכרגע פגשת בבר. בקיצור,

עשינו את זה בצורה המסורתית, מפותלים זה בזה ומריירים כמו
צלופחים. עצמות המפשעה שלנו נחבטו זה בזו פעם ועוד פעם, ואני
שמעתי אותו מתנשף מעלי כמו מטפס הרים עיקש, מתאמץ לשווא להגיע

לפסגה שלי; אבל האיבר המיקרוסקופי הזה שלו השתפשף לי
בעליבות בין הרגליים, מחליק שוב ושוב בין השפתיים, וכל דחיפונת

חדשה הייתה לא יותר מניסיון שווא להגיע לנבכי תהום שעומקה
ורעבונה
היו הרבה מעבר לכוחותיו ולאונו.

"תני לי את השפתיים שלך", לחשתי לעברה. נשיקות קטנות ורעבתניות

הציפו את חזי ופטמתי נבלעה בתוך פיה. שיניה נגסו, משכו ומרטו
בגופי
שהתקמר כמריונטה שנמשכה, בחוטים בלתי נראים, מעלה. אצבעות ידי

גיששו את שפתיה שנפערו כלהקת דגי פיראניה ועטפו אותי ביניקה.
האצבעות נעלמו במעמקי גרונה וקולות המציצה רק מתחו את החוטים
הקשורים לגופי.

"תמשיך לקרוא", פקדה עלי בהברות נהמה מקוטעות.

ולמעלה הבחור המשיך כאילו אין מחר. אני נהמתי ועשיתי את עצמי
מתלהבת, בתקווה שהוא ימהר, אפילו מתוך הזדהות. ציפיתי
שההתרגשות המעושה שלי תפעיל את ההתרגשות האמיתי שלו, אבל
איפה! הוא זיין שעות, או מה שנדמה לי כמו שעות, מזמז אותי
והזיל עלי
ריר, מרח אותי בשכבות של נשיקות מגושמות וברוק, שרט לי את
הפנים
בזיפים מחוספסים כמו נייר זכוכית מספר שבע ואני, תוך כדי,
חשבתי על
זה שאני מוכרחה לישון, חייבת לישון שש או שבע שעות, אפילו רק
לילה
אחד, כי שבוע שלם העברתי בקצב של ארבע שעות שינה ליום. החלפתי

תנוחות, ניסיתי את כל הטריקים שאני יודעת, אבל גם זה לא עזר,
הוא
לא גמר. עד שבסוף לא הייתה לי בררה ושאלתי אותו אם קרה משהו,
והוא אמר לי שלא, שהוא פשוט אוהב למשוך את זה יותר מאשר למהר.

ואני לא יודעת אם זאת האמת או שהייתה סיבה אחרת, אמיתי יותר,
שהוא לא רצה לומר לי אותה - כמו שאני לא מושכת מספיק בעיניו,
למשל, או שכל הערב הוא עשה ביד בשירותים, מה אני יודעת.

קולות הנשיפה בתוספת הרכבת הדוהרת במורד גופי, רושפת לכל עבר
ואבר, לא הותירו לי הרבה אפשרויות. הנחתי את הספר בצד ועצמתי
את
עיני. אחזתי בידיים מוצקות בישבניה והידקתי אותה על גופי.

"בואי, תתכופפי אלי, תני לי להרגיש את החזה שלך עלי ולשמוע
אותך,
קחי את האצבע אל תוך הפה, עמוק, אחוזת אמוק..."

ההתנשפויות לא הותירו ספק, אנחנו לקראת התרסקות.
"תחזיק אותי, תשרוט אותי, תכה בי בישבן... חזק יותר..עוד...
עוד... עו..."
דממת אלחוט. שום מילה. רק נשיפות קצובות, אחת במקביל לשנייה.
"תישארי, אל תקומי. תישארי. הראש על הכתף, תישארי, אני רוצה
אותך
ככה."

"אני רוצה אותך כל כך. עכשיו. היית מדהים. עשית בי שמות, דברים
נפלאים. אני עוד על ענן. ספר לי עוד משהו. לא מהספר, בשפה
אחרת,
איטלקית, רוסית, ספרדית, מה שבא לך."

"תסמונת דג ושמו וונדה עדיין חזק בתוכך", צחקתי.

"ממממ....", השיבה.

התחלתי לדקלם:

Des milliers et des milliers d`annees
ne sauraient suffire
pour dire
la petite seconde d`eternite
ou je t`ai embrasse
ou tu ma embrasse
un soire d`hiver
au jardin Montsouri
a Paris
sure la Terre
la terre qui est un astre.

ושוב השתתקתי.
"זה מקסים, החזרת אותי לטיול שלנו בפריז. של מי זה?"
"ז`אק פרוור", לחשתי, "והספר היה `אהבה, פרוזאק, סקרנות
וספקות`
של לוסיה אצ`וריה. המקור בספרדית," הוספתי להשלמת התשובה
לשאלה שעמדה לצוף. במקום שאלה צף לו צפצוף מחריש שנזל אל
תוך אזני הימנית.

"פאאקקק... מה זה הדבר האיום הזה?!"

"אוי, מצטערת, כנראה שהסוללה של האלחוטי נגמרת."

זה כנראה סימן לגמור את השיחה הארוכה הזו.

"תשמעי, אני חייב עוד רבע שעה לרוץ לישיבה ולפני זה צריך  עוד
להכין
כמה דברים, אז נדבר בערב?"

"אוקיי מתוק, רק תזכור שאני מתגעגעת ורוצה אותך על אמת."

"נשיקות, גדולות, המוניות, רטובות. ותשמרי לי את הווידיאו."

"ביי..."  חרישי נקטע באיבו עם עוד צפצוף אכזרי.