חלל העולם נגלה לעיני באיטיות. תחילה, הכל היה מטושטש מאוד, אך
עד מהרה יכולתי לראות את כל החדר.
באותו הרגע הבחנתי בכך שכל החדר היה לבן, הקירות, הסדינים,
אפילו האנשים.
את אמא ראיתי ראשונה, היא ישבה לידי על המיטה ובכתה. יעל ואבא
עמדו מאחוריה ודברו עם הרופא.
לפתע כל תשומת הלב הופנתה אלי.
כולם התנפלו עלי ולא הצלחתי להבין דבר ממה שאמרו.
"מה קרה?", שאלתי באיטיות והתמהמהתי עד מאוד בין המילים.
כל הברה כאבה לי בכל החזה כאילו נפלה עלי משקולת.
"איך את מרגישה, מותק?" שאלה אמא וכל פניה כוסו דמעות.
"אני לא יודעת. כל הגוף כואב לי."
הרופא סימן לאחות והם הוסיפו לי עוד מנה של משככים, אשר השפיעו
עלי כעבור כמה דקות של ייסורים. שוב הכל סביבי נעשה מעורפל.

אני ועומר הלכנו יד ביד ברחוב הרצל. הרחוב כולו היה מאוד עליז,
כמעט ורוד.
עברנו ליד חלון ראווה ובו שמלות כלה. צחורות כשלג.
הרגשתי מן צמרמורת צמרירית שכזאת.
"מיכל?"
"כן?"
"את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?" עומר שאל אותי בהססנות.
"למה לא?" השבתי בתמיהה.
"כי, אה... לא יודע. רק רציתי להיות בטוח." הוא נתן מן תשובה
מתחמקת כזאת.
"למה? אתה לא בטוח?"
"אני..."

הסתובבתי באולם, בודדה בין כל האנשים. הרגשתי גלמודה כל כך.
מחציתם נראו לי לפתע לא מוכרים כלל. כאילו שלא פגשתי אף אחד
מהם מעודי.
החתן הסתובב בין כל האנשים והודה להם על שבאו. במן חביבות
מאולצת כזאת, חוסר עניין, חוסר אכפתיות.
והאורחים כמובן השיבו גם הם בדרך דומה. כאילו הייתה כל החתונה
הזאת רק עניין טכני.
נתקלתי באחד האורחים.
"סליחה," הוא התנצל.
"כן, מצטערת."
סבבתי וחגתי, נעתי ונדתי הלוך ושוב באולם, בין כל האורחים.

שוב התעוררתי. קמתי בבהלה מן המיטה אך לא הצלחתי לזכור מה היה
המשך החלום. שוב הכל היה כל כך לבן מסביבי, כל כך מדכא.
"אחר כך מתפלאים שאנשים חולים בבית חולים. אולי אם יכניסו קצת
חיים למקום הנוראי הזה אז אנשים ירגישו קצת יותר חיים בעצמם."
הרהרתי לעצמי.
כאבי תופת הציפו את כל גופי ובקושי יכולתי להתיישר.
קמתי מן המיטה והתחלתי ללכת לשירותים. פתאום הבחנתי בטבעת על
אצבעי. טבעת זהב, ענווה ומפוארת כאחד.
"עומר," חשבתי. נזכרתי בו. בחתונה.

"מזל טוב!"
"תודה רבה." כך זה תמיד, מברכים את כולם, גם מי שלא מכירים.
"כל האורחים האלה. חצי מהם אני לא מכירה בכלל, יעל. אבל רק אמא
לא יכלה לטרוח לבוא. לחתונה של הבת שלה."
"טוב, את יודעת. אחרי כל מה שקרה ביינכן, היא ממש הרגישה לא
שייכת לפה." אמרה יעל אשר עוד ניסתה שלא לתפוס שום צד בויכוח.
"לא שייכת?!" כל כך כעסתי באותו רגע, רתחתי מזעם.
"את מכירה אותה, היא חייבת לקבל הזמנה בכתב." מנסה להרגיע את
העניינים כהרגלה.
"אף אחד מכם לא קיבל הזמנה בכתב. היא התנגדה לחתונה הזאת
מלכתחילה. היא ידעה כל כך הרבבה זמן, וכל זה סתם סיפק לה עילה
לא להגיע."
"אני לא יודעת מה להגיד לך. זה לא שאת היית טלית שכולה תכלת.
לא שזה משנה כבר. אמא כבר הבריזה מהחתונה שלך ואין מה לעשות
בנדון. וזה שאת תאבדי את הראש ותעשי כל הזמן פרצוף חמוץ לא
יועיל בשום דבר וסתם יהרוס לך את כל הערב. יש לי רק אחות אחת
ואני רוצה שהיא תהנה בחתונה שלה." אמרה יעל בטון אסרטיבי
ומשכנע ביותר.
ככה זה עם יעל, אי אפשר שלא להקשיב לה. היא תמיד נשמעת כל כך
הגיונית עד שפשוט אי אפשר שלא להשתכנע. היא תצליח למקור קרח
לאסקימואים.
"אולי את צודקת, אבל אני לא גמרתי איתה."
"מה שלום הכלה הכי יפה בעולם?" קרא עומר בעודו מופיע מאחור בלא
שום הזהרה מוקדמת.
"מה אתן עושות, בנו..." דבריו של עומר נקטעו על ידי דבריו של
יהודה פוליקר.
"אנו רוצים לאחל כל טוב, עומר ומיכל, לכבוד חתונתכם." הוא
הכריז ברמקול.
"קבלו את בנג'ו, קיטץ' ואלי!" הציג יהודה את חברי להקת ברקת.
"ואת יהודה!" הוסיף המתופף. הם החלו לנגן והאורחים החלו
לרקוד.

בינתיים חזרתי מהשירותים. הכאב החד בכל הגוף כמעט ושיתק אותי,
אך הצלחתי לגרור עצמי בחזרה אל המיטה.
"התעוררת," פנתה אלי יעל אשר עמדה ליד מיטתי.
"כן. ואת?"
"מסתבר שכן, איך את מרגישה?" יעל המשיכה בחקירתה.
"היו לי ימים יותר טובים."
"איפה עומר?" שאלתי את יעל בעניין.
"את לא יודעת?" שאלה אותי יעל, החדר אמנם היה חשוך אך יכולתי
לראות שהיו לה דמעות בעיניים.
"חשבתי שאמרו לך כבר, בפעם הראשונה שהתעוררת. כנראה שהיית יותר
מידי מעורפלת בשביל לזכור."
"מה קורה יעל? מה קרה לעומר?"
"עומר, הוא... הוא כבר לא פה, מיכל."
הייתי צריכה לשתוק, אך לא יכולתי להאמין, לא רציתי. "מה זאת
אומרת?"
"הוא מת, מיכל. עומר מת."
מילותיה של יעל יצאו מפיה וחדרו לחזי מבעד לעצמותיי. הן היו
כסכין אשר שיסע את ליבי. היה זה כאב מר אשר. כל מכאובי גופי
התגמדו עתה וכמעט שנעלמו כלא היו. נפלתי על הרצפה ופרצתי בבכי.
יעל חיבקה אותי אך לא יכלה לנחם אותי.

"כל האורחים כבר הלכו?" שאלתי את עומר.
"כמעט, המשפחה שלך מסרבת לעזוב."
האולם נותר שקט סופסוף.
"אתה כבר יכול להגדיר אותם גם כמשפחה שלך." הוספתי לאווירה עוד
ציניות.
עומר חיבק אותי והתנשקנו.
"נו, זוג יונים. אין לכם איזה ירח דבש ללכת אליו או משהו?"
קטעה אותנו יעל.
"תשתקי כבר, נודניקית." עומר הלך לרגע בכדי לדבר עם בעל
האולם.
פתאום הגיחה אמא מן הכניסה לאולם.
"מזל טוב לזוג הצעיר." אמרה אמא בזלזול.
"עכשיו מגיעים?"
"לא יכולתי לבוא."
"תפסיקי לספר סיפורים! עכשיו מה את רוצה?"
"כבר אסור לי לבוא לחתונה של הבת שלי?"
"אני לא מאמינה שלא באת." רתחתי עליה מזעם, כל כך כעסתי עד
שיכולתי לתלוש לה את הראש.
"לא יכולתי להסתכל מנגד כשהבת שלי זורקת את החיים שלה." השיבה
אמא במהירות.
"זורקת את החיים שלי?!" עכשיו כעסתי עוד יותר.
"שהבת שלי תתחתן עם איזה ברבר..."
התערבתי באמצע המשפט שלה, "אמא! תימנים הם לא ברברים. ומה זאת
הגזענות הזאת?"
"גזענות?! את רוצה שאני אספר לך על גזענות?" עכשיו גם אמא כבר
החלה לכעוס.
"אמא, את הגזמת עם ההתנהגות שלך הפעם! אין לך שום זכות לבוא
עכשיו עם העלבונות שלך."
"תמיד היית כזאת, ותמיד תהיי. את חייבת להפסיק להיות כזאת
תמימה. הוא בכלל לא אוהב אותך. הוא רוצה אותך רק לדבר אחד."
אמרה אמא. והפעם בהחלט חצתה את הקו.
הסתובבתי והלכתי אל מחוץ לאולם. הייתי מאוד נסערת. מזל שיצאתי,
עוד הייתי עושה משהו שהייתי מתחרטת עליו.
עומר הגיע מיד אחרי, כנראה שראה שברחתי מאמא ויצא לראות מה
קרה.
לפתע הבזק אור חזק הופיע בזוית עיני, הפננו מבט אל ההבזק.
מכונית משתוללת יצאה משליטה וירדה מן הכביש. הדבר הבא שאני
זוכרת היה חשכה, ואת ידו של עומר מונחת לידי.