"לא כדאי לכם שאני אחזיר מבחנים - ציון אחד מעל 90, אחד מעל
80,  שבעה ציונים בין 80 לנכשל ועוד 13 נכשלים!"
"מה? אבל זה לא יתכן!", אחד התלמידים צעק
"זה המצב" השיבה המורה, ולא נראה על פניה שום צער.
"מי קיבל מעל 80?" תלמיד אחר שאל
"אפרת קיבלה 90 ועינב 83"
מה? אז אני קיבלתי מתחת ל-70? איך זה יכול להיות? התכוננתי
יותר מכל אחד אחר, הברזתי מיום לימודים בשביל להישאר ולחרוש
בבית. במבחן הרגשתי מצוין! הלך לי טוב. אז איך זה הגיוני?
"תבואו לקחת את המבחנים שלכם בסוף השיעור", המורה אמרה. טוב זה
לא משנה, ממילא אני יודעת שקיבלתי בערך 70...

בסוף השיעור לקחתי את המבחן וישר עברתי לדף האחרון "53%. לא
למדת מספיק!" אם הייתי עכשיו אדם מבוגר, הייתי חוטפת דום לב
במקום. נכשלתי, אני לא מאמינה!

"די! נמאס לי מהחיים האלו! נדב, תחבק אותי", הוא חיבק אותי
ברכות, בחיים עוד לא חיבקתי אותו ככה. "מה קרה אדווה?", שאל
והסתכל לי בעיניים. "נמאס לי! בנוסף לחיים הדיכאוניים שלי
עכשיו אני גם נכשלת!, כבר כישלון 5 שלי השנה. בחיים לא נכשלתי
5 פעמים במחצית אחת!".
"אבל אדווה, זה רק לימודים", נדב ניסה לעודד אותי. "לא, זה לא
רק לימודים! כאילו כן, אבל זה 'הקש ששבר את גב הגמל'. כל החיים
שלי מתמוטטים ודווקא הלימודים, המקום שתמיד לא הייתי צריכה
לדאוג לגביו, תמיד הצלחתי בו בקלות, דווקא עכשיו כשאין לי
כוחות הלימודים דורשים ממני כוחות חזקים, דורשים השקעה, זמן...
נמאס לי!"

"נדב, אני צריכה לדבר איתך", טל פתאום באה.
"אני לא יכול עכשיו, אני מדבר עם אדווה", מתן ענה לה ונשמע
כאחד שמצטער על כך שבגלל אילוצים מסוימים שלצערו הוא כבר נכנס
אליהם, הוא מוותר על תענוג.
"זה בסדר נדב, אני אלך", אמרתי. אני מבינה אותו, טל ידידה יותר
טובה שלו, זכותו.
"לא אדווה, אל תלכי"
"אבל טל רוצה לדבר איתך. זה בסדר נדב, אני אחפש מישהו אחר לדבר
איתו", אמרתי והלכתי.

לא מצאתי אף אחד אחר שאני יכולה להישפך בפניו. בלית ברירה
הלכתי וישבתי עם כמה בנות.
"אדווה, כמה קיבלת במבחן?", שאלה אותי שחר, היחידה שם שמתקרבת
לדרגת 'חברה'.
"עזבי, כמה את?"
"73!", שחר חייכה. בשיעור אני זוכרת שהיא אמרה שהיא בכלל לא
התכוננה למבחן הזה.
"אבל כמה את?", שחר לחצה. "עזבי, זה לא משנה," אמרתי שמהבעת
פניי היה אפשר להבין שציון גבוה, זה לא.
"כמה קיבלת?", שאלה אחת אחרת שגררה אחריה את כל השאר לשאול.
"עזבו, זה לא חשוב!"
"מה את ילדה בכיתה א'?, את מתביישת בציון בהיסטוריה?"
"כן" קבעתי. אבל זה לא שינה כלום.
"נו תגידי! מה הקטע שלך?", הן המשיכו ללחוץ.
"53! אוקי?!, טוב לכן עכשיו?", נשברתי בייאוש, נשענתי על הכתף
של שחר והרגשתי את הדמעות מציפות את עיני, מאיימות לפרוץ.
"אדווה אל תשעני עלי!, מה עשית מזה? הנכשל הראשון שלך...", שחר
צעקה. לא מתאים לה לצעוק ככה.
"נו אדווה, מה את בוכה?", שחר פתאום שמה לב לדמעות, אבל עדיין
דחתה את ההישענות שלי עליה. קמתי וברחתי לשירותים.
בדרך לשירותים העיניים שלי כבר היו מוצפות. אנשים הביטו בי,
הבחינו בדמעות, אבל התנהגו כאילו אני לא באמת שם, אף אחד לא
דאג לדעת מה קרה. וזה לא שהם לא מכירים אותי, הם מכירים, פשוט
לא אכפת להם!

בשירותים הסתכלתי במראה. באותו הרגע ראיתי ילדה קטנה, אבל
גדולה, בוכה. כאילו לקחו לה את הסוכרייה והיא רוצה לאמא. אבל
אמא בבית.
"את בוכה! תפסיקי! למה בזמן האחרון את רק בוכה?", צעקתי. אבל
הצעקות לא עזרו, רק החמירו את המצב.
היה משהו מיוחד בילדה שעמדה מולי. העיניים שלה. בגלל שהיו
מוצפות הם נצצו, בהקו. זה היה מדהים! כבר הרבה זמן שציפיתי
לראות את עיני ככה, נוצצות, מלאות תקווה. אבל לא, לא הייתה שם
תקווה. הניצוץ של התקווה, האושר והשמחה ממזמן נעלם לו. הניצוץ
של הבכי דומה לו, אך הוא היה מלווה בדמעות ובכאב חזק בלב.
עזבתי את המראה. לא רציתי שיוכלו לראות אותי אז נכנסתי לתא,
התיישבתי ופשוט התחלתי לבכות. בכי רטוב, מייבב ומלא בכאב.
חשבתי על שנה שעברה, כמה אני מתגעגעת. שנה שעברה הייתי מאושרת.
אפילו העובדה המציאותית שגם אז לא היו לי הרבה חברים לא הפריעה
לאושר הזה.
כבר 3 חודשים שכל מה שקורה לי הוא רע. כבר 3 חודשים שכל יום
שאני עוברת הוא סבל.
המבחן בהיסטוריה הוא 'הקש ששבר את גב הגמל'? לא יודעת... כמה
"קשים", כאלו כבר היו לי. כל פעם שקורה משהו ואני בוכה, התירוץ
שלי הוא שזה 'הקש ששבר את גב הגמל'. הגמל הזה כבר סוחב טונות
על גבו וכל קש קטן משפיע עליו. אחרי כל שבירה הוא מצליח לקום
בקושי רב ואז מגיע עוד "קש" קל וקטן ששובר אותו מחדש. כבר 3
חודשים הגמל הזה מתהלך בקושי, בסבל, בכבדות... ושום דבר לא
מרים אותו. גם אם לפעמים הוא בורח מהמציאות ונהנה לזמן קצר,
משהו תמיד הורס לו ומחזיר אותו למציאות של הסבל.
הגמל כבר שבור, בספק אם אי פעם יחזור לעצמו...

הידעת?
ישנם גמלים רבים הנמצאים בסכנת הכחדה.