העלה האחרון שנותר, גם הוא נפל עם שירתה של הרוח
היא נושאת אותו על כתפיה
אל אחרי הנצח.
מפוזרים על האדמה, צהובים, ירוקים.
אוספת אותם בידיה העדינות
אחרי הדממה שהייתה בליבה
הריח של הסתיו העיר אותה מהתרדמה הארוכה.
מאחורי החיוך,
מבעד לדמעות,
מי היא?
אף פעם לא הכיר, אף פעם לא ידע.
לא שאל, לא אמר.
אך תמיד שמר.
הוא היה הצל שליווה אותה לכל מקום בוא דרכה.
האדם שהביא לה להרגיש שלמה.
והיא לא ידעה.
היא לא ידעה שאיננה בודדה.
מספר פעמים הייתה מסתובבת לאחור, אך לא הבחינה.
אולי כי לא רצתה לראות.
אולי כי ברח, לא השאיר עקבות.