'מתי זה כבר ייגמר, נמאס לי.
העולם הזה מסריח... ואהבה... כנראה שכבר לא תהיה אף פעם.'

כשהוא היה קטן אבא שלו נהג לקחת אותו לפארק. הוא יכל לשבת כל
היום ולהסתכל על ציפורים.
שעות על גבי שעות הוא יכל להביט בהם, להתפעל מהיופי שלהם
ולחשוב... לחשוב על איך זה להיות ציפור.
החופש האין-סופי שאף אדם לא יכול אפילו לחלום עליו. בשבילם -
טבעי... הכי טבעי בעולם. הם נולדים עם זה בלי לדעת דרך אחרת או
להבין את המשמעות. לעוף, להרגיש את האוויר הצח של הבוקר עוטף
את גופך כמו טיפות מי טל קרים שנוחתות על העורף כשאתה עובר תחת
עצי ליבנה, כאלו שיש רק בפרוורים ליד העיר מוסקבה. היכולת לחבק
את כל העולם מלמעלה, כמו שרק ציפור יכולה לעשות... כל כך הרבה
תכונות שיש לציפורים ולנו אין, כמה חבל. אבא שלו אמר לו פעם
שציפורים לא יכולות לאהוב. גם בני אדם לא תמיד יכולים, השיב לו
וחייך חיוך ממזרי.
הייתה לו משאלה כמוסה, שעליה הוא לא סיפר כמעט לאף אחד; פחד
שיצחקו עליו וילעגו לו. אפילו לאביו הוא לא סיפר.
הכי הרבה בעולם הוא רצה להיות ציפור, לא להרבה זמן... רק לכמה
שניות, שלוש יספיקו... זמן הנתפס ככלום בעיני האדם אך בשבילם,
הציפורים, זה מספיק כדי לחבוק ת'עולם במלוא גודלו, ולחייך...
חיוך ממזרי... בדיוק כמו שלו, וזאת כמובן רק אם הם יודעים
לחייך.
נץ דורס - יכולתו ליפול מגבהים שבהם הוא נראה כנקודה מזערית על
גבי השמים חסרי הגבולות ולנחות על טרפו כאבן משמים, היא
מדהימה. מעניין על מה חושב הנץ כשהוא נופל למטה במהירות כה
עצומה שגורמת לגופו לחתוך את האוויר ויוצרת צליל הדומה
לשריקה.
כשהיה בן עשרים וחמש, משאלת הילדות הכמוסה שלו התממשה.
ויקטור נהיה נץ בדיוק לשלוש שניות. אני לא יודע על מה הוא חשב
בדרך למטה אל המדרכה, בדרך מהקומה השביעית, אך בכל לבי אני
מקווה שהחיוך עלה על פניו, אותו החיוך הממזרי... לפחות לרגע.
עכשיו הוא חופשי. בדיוק כמו ציפור.


לזכרו של ויקטור זולוטארנקו 3.11.1981 - 4.01.2006