אחד הדברים הכי מוזרים בתל-אביב הוא שמרוב שאנשים מנסים להיות
שונים הם נהיים מאוד דומים. אבל, אם אתה לא משתתף במשחק
ההתחזות הזו הרי שאתה נורמלי ואז אתה לא ממש מיוחד, כלומר אתה
שונה. או שלא.

בכל זאת ועוד חשבתי לתומי בזמן שירדתי במדרגות המתפתלות
וניגשתי למשרדו של הוד צאלון, אשר קרא לי בדחיפות אליו.
בעצם לא קרא לי, אלא נתן הוראה ללינוי  "האדמיניסטרטיבית"
בקול הבאריטון שלו, כדי שזו תאתרני ותקרא לי.

עמדתי בפתח חדרו של הוד והמתנתי בסבלנות, כתלמיד סורר העומד
בפינה וממתין למורה. הוד מעלתו דיבר בסלולארי שלו כלפי דמות לא
ידועה ומיוחדת שהסתתרה לה מן הסתם מהצד השני של אפרכסת
סלולארית זו או אחרת, המטגנת את מוחה יחד עם הסבריו של הוד.
הוד החווה בידו וסימן לי להתיישב על אחת מכורסאות העור שסבבו
את שולחן המהגוני שלו, אם אפשר לקרוא לערמת בדלי הסיגריות הזו
בשם - שולחן.
בזמן שהוד דיבר בחנתי אותו מבלי שירגיש ותהיתי מה קרה שהיום
הוא כה חגיגי ולבוש מחלצות בדמות חליפה כחולה מהודרת עם חפתים
וכפתורי נחושת. הוד סיים שיחתו, הפנה אלי חיוך רחב ושאל "
מ'ניינים גבר?!". השבתי לו באגביות שהכל טוב, זורמים.
ואז הבנתי מה פשר החגיגיות, הוד רכן לעברי כממתיק סוד ונשף
לעברי,  כמטוס המנמיך טוס לקראת כניסתו הוירטואוזית אל חלונות
מגדלי התאומים -  "נראה לי שנאלץ להפרד".
לא נהוג לתת נשיקות כשנפרדים?! חשבתי לעצמי שוב, כחכחתי בגרוני
ויצאתי ממשרדו עם טעם חמוץ-  מריר שעמד בגרון. מה גם שבדיוק
כמה דקות לפני הנחיתה סיימתי לגרוס חבילת מנטוס.

בזמן שעליתי במדרגות העקלקלות לעבר החדר בו עבדתי עד לא מזמן,
ניסיתי לשווא להזכר מה התאריך של אותו יום. כשהגעתי למחשב
נזכרתי שהיום ה18 בספטמבר, היום הרי צריך להזיז את השעון.
חלאס, נגמר השעון קיץ ומתחילה שינת החורף. בזמן שארזתי את
מטלטלי הספורים נזכרתי גם שהיום דודתי הייתה אמורה ללדת בניתוח
קיסרי וזהו גם יום הולדתו ה65 של אבי. מייד התקשרתי (על חשבון
העבודה,אלא מה) לאחל מזל-טוב לאבי  לברר האם דודתי איילה כבר
ילדה את ילדה. וכך יצאתי מפתח משרד יחסי הציבור "צאלון" כשאני
מהורהר לעבר תחנת האוטובוס הקרובה בה קבעתי עם זוגתי להפגש.

בערב, ביקרנו אצל איילה בבלינסון. עמית נולד במשקל שלושה וחצי
ק"ג.
עוד לא הספקתי לברר אם זה נורמלי או מיוחד.