זה היה כל כך מתסכל. פיספסתי את האוטובוס, ממש בחצי דקה. ראיתי
אותו מתרחק ממני, עם הספרות הזוהרות שלו למעלה. פיספסתי אותו,
והאוטובוס הבא לבסיס יצא רק בעוד שעתיים, ואסור לי, אסור לי
לאחר דווקא היום. ביום רגיל לאף אחד לא היה אכפת, קורה
שמאחרים, אבל הפעם יש ישיבה עם סא"ל מבסיס אחר ואני צריכה
להביא  את ההנחיות האחרונות שכתבנו.
כתבתי אותן בלילה שלפני, רציתי לוודא שהניסוח מדוייק. היה לי
חשוב שכל מילה תהיה במקום ולא יהיה שם שום דבר מיותר. הבטחתי
להביא הכל מוכן ומודפס למצגת, ודווקא היום עמדתי לאחר.
רצתי לטרמפיאדה, מאתיים מטר משם, והסוודר התחיל להציק לי.
שמחתי שלא לבשתי את הדובון היום. רצתי וניסיתי לתפוס טרמפים
ובדרך כלל היו עוצרים - חיילת, מי לא יעצור. והפעם, כלום. אולי
בגלל החרדים שעמדו לידי והנהגים פחדו שהם ידחפו, אולי סתם מזל
רע. עם כל דקה ראיתי איך האיחור שלי מתפתח מסתם "נחכה כמה
דקות" ל"אולי נתקשר אליה", ואז, בגלל שהסלולרי לא היה עלי,
"אולי נדחה לפעם אחרת".
רקדתי מרגל לרגל וחשבתי אפילו להתפלל. רכב אחד האט ונעצר הנהג
הוריד את החלון ואמר לאן הוא נוסע. אני לא יכולתי להגיד כלום.
הבטן שלי נחתה לי בתוך הגוף.
לקח לו קצת זמן, וגם הוא זיהה אותי. "בואי", הוא אמר, וסילק
איזה דף שהיה על המושב. "אני אקח אותך לאן שאת צריכה".

ישבתי בשקט לידו, לא ידעתי מה להגיד. "אם אין לך משהו טוב
להגיד, יותר טוב שלא תגידי כלום" היה המוטו שלי מהבית, ורוב
הזמן לא הצלחתי לחשוב על שום דבר טוב. במיוחד לא כשהייתי איתו.
התאבנתי, אפילו שזכרתי שהיו ימים שרציתי נורא להגיד לו משהו.
לא הצלחתי לזכור מה זה היה, לא הצלחתי להגיד כלום.
שמחתי שהוא לא הדליק רדיו. לכל זוג היו השירים שלו, לכל תקופה
יש את השירים שלה ומספיק רק כמה צלילים וכבר כל הגוף מתוכנת
חזרה לשם, חזרה לאז, עם הרגשות והמחשבות והטעמים והריחות
והתמונות. הדבר האחרון שרציתי  זה איזה שיר "שלנו" שיחנוק אותי
גם מדמעות.

פחדתי אפילו להסתכל עליו, שלא יקרא בי משהו שישכנע אותו שזו
היתה טעות לעצור לי. הסתכלתי החוצה, לפעמים העזתי והסתכלתי ישר
קדימה, ויכולתי לראות מזוית העין שהוא מסתכל קדימה גם. הוא שאל
משהו על הבסיס ומה אני עושה שם, ועניתי משהו קצר, שלא לשעמם,
והעזתי והסתכלתי עליו ממש. הוא הפנה אלי מבט באותו הזמן בדיוק,
אז מהר החזרתי את המבט שלי החוצה, אל החלון. עבר שם פרפר צהוב
כזה של קיץ, אפילו שהאביב בקושי הגיע. סער כנראה הסתכל לאותו
המקום כי הוא אמר "יופי של פרפר", ואני נזכרתי בהכל.


נטע ציירה בצבעי גואש על ניר עיתון, היא ניסתה לצייר פרפר אבל
הוא לא נראה כמו פרפר - כאילו מאז גן הילדים היא כבר שכחה. אני
הסתובבתי בלי לדעת מה לעשות עם עצמי. ידעתי שהוא כאן.
רציתי שהוא ייגש אלי, שידבר איתי, שיגיד לי כמו תמיד כמה הוא
אוהב אותי וכמה אני נפלאה ויפה בעיניו. אף אחד אחר לא חשב שאני
יפה, או לפחות אף אחד אחר לא אמר לי על זה שום דבר. אפילו
שעברו שנים עוד זכרתי איך אחרים היו מעליבים אותי, קוראים לי
מכוערת, ואולי אף אחד לא אמר שאני מכוערת אבל הבנתי את זה
לבד.
לא ידעתי איך גורמים למישהו שעד לא מזמן אהב אותך אהבה מוחלטת,
כזאת שלא משאירה לו מקום לחשוב על שום דבר אחר, וגורמת לו
לגנוב ניירות מכל החברים ליחידה כדי לכתוב לך מכתבים כאלה שאת
קוראת ומתפקעת מגעגועים אליו, איך גורמים לו לחזור ולהתעלם מכל
העולם סביבו ולאסוף אותך אל החזה הרחב, אפילו שכולם רואים.
ולא היה לי את מי לשאול. נטע לא ידעה כלום, אף פעם לא היה לה
חבר, ואת הבנות מהשכבה שלי לא היה שום סיכוי שאני אשאל. הן
שנאו אותי מהיום שהצטרפתי לצופים ואפילו אם הן כבר התבגרו מאז
וכבר ידעו שלא מנומס לשנוא אחרים וצריך להתנהג יפה אל כולם, הן
לא היו חברות שלי. כל השירים ששרנו ביחד וכל המחנות וכל
הטיולים שהתחלקנו מי סוחב ג'ריקן ומי מכינה צ'ופרים, לא עשו
אותנו חברות. לא בטחתי באף אחת מהן.
והיה אפשר לשאול את אילנה, עד עכשיו הייתי שואלת אותה. בעצם
היא זאת שהכירה ביננו, והיא הכירה את סער הרבה יותר טוב ממני.
היא ידעה איזה שמלות סער אוהב ואפילו השאילה לי אחת, ואיזה
שירים סער אוהב ונתנה לי כמה קלטות לשמוע, והיא גם ידעה לפרש
למה הוא מתכוון במכתבים שלו. את רוב הדברים לא היה קשה להבין -
הוא אוהב אותי ומתגעגע אלי והיה מת לעזוב את הצבא ולהיות איתי.
מדי פעם הוא היה מצטט איזה שיר של אחד הזמרים הישראליים שעוד
לא הכרתי ולאילנה לא היתה קלטת לתת לי, אבל תמיד יכולתי לשאול
אותו בסוף השבוע כשהוא חוזר. בכל זאת, אילנה ביקשה לקרוא את
המכתבים שלו והיתה מסבירה לי הרבה דברים עליו שלא ידעתי, נגיד
כשהוא כתב על הטיול שהוא עשה למדבר צין, על הזריחה שהוא ראה
שם. אילנה סיפרה לי הכל על הטיול ההוא, על איך הם התכוננו
למסלול ואיך היא שכחה להביא שק שינה, ואיך הוא בסוף נתן לה את
שלו והוא ישן בחוץ ורעד מקור כל הלילה, עד הזריחה. ולא שאלתי
אותו על זה, כי כבר שמעתי ממנה, אבל בכל זאת הוא סיפר לי שזאת
היתה זריחה הכי יפה בחיים שלו, כי היא סימלה לו את סוף הקור.
וכשהוא איתי, הוא אמר, הוא מרגיש את הזריחה הזאת בכל הגוף שלו
מחדש.
מאז שסער התחיל להתרחק ממני גם אילנה קצת התרחקה. אולי אני
התרחקתי ממנה - כבר לא כל כך רציתי את ההדרכה שלה. היא היתה
מדריכה אותי לגביו, אבל גיליתי שגם לו היא היתה מסבירה דברים
בקשר אלי. דברים שלא ביקשתי, כמו סיפורים על החברים הקודמים
שלי ומה הם עשו שלא אהבתי. אבל עכשיו הוא התחיל להתרחק וכשהוא
היה חוזר מהצבא הוא לא היה מתקשר כל כך מהר, וכשהוא כבר כן היה
מתקשר וכן היינו נפגשים, הוא היה שותק הרבה ולא נוגע בי. פעם
אחת כבר לא יכולתי לסבול יותר ובעצמי שמתי עליו יד וליטפתי לו
את הראש אבל הוא לא חיבק אותי בחזרה, וכבר התחלתי לחשוב שגם
הוא רואה שאני מכוערת ואני לא יודעת איך להזכיר לו שהוא פעם
חשב שאני כל כך יפה שהוא היה לוקח את היד שלי כשהיינו נפגשים,
ושם אותה על החזה שלו כדי שאני ארגיש איך הלב שלו דופק בכל
הכוח. היה לי ברור שזה לא משהו טוב להגיד, ולא אמרתי כלום.
ידעתי שהוא הגיע לסמינריון הזה, כי אילנה הנחתה אותו. זה היה
הסמינריון האחרון לפני שאנחנו נהיים מדריכים ונטע היתה אמורה
להכין כרזה שתמשוך ילדים להצטרף לצופים. לא התכוונו להשתמש
בכרזה הזאת, זה היה רק תרגיל. אני הצעתי "הצופים - חופש כל
השנה" ונטע רצתה לקשט את הסיסמא בפרפרים, כי פרפרים מסמלים
חופש. היא היתה עסוקה עם הפרפרים ואני ראיתי את האאודי שלו
עוברת בכביש. ידעתי את המספר בעל פה. היה לי ברור שהוא יבוא
ולא ידעתי מה לעשות, אם להתנהג בקרירות וכעס על שהוא מתרחק
ממני ולקוות שהוא ירדוף אחרי, או להיות נחמדה אליו ולעשות מה
שרציתי באמת - לחבק אותו ואולי גם לנשק אותו, אפילו שכולם
רואים.
עבר עוד זמן והוא לא בא, ונטע כבר גמרה עם הפרפרים שלה וכבר
התכוונו להציג את הכרזה שלנו יחד עם כל הכרזות של האחרים.
אילנה היתה אמורה לעבור ולהגיד איזה כרזות מייצגות את הערכים
של הצופים אבל גם יצליחו למשוך אלינו יותר חניכים - כאילו שכמה
מילים על נייר עיתון בצבע גואש ישנו לילד את מה שהוא רוצה
לעשות אחרי הצהריים, אבל היא לא נכנסה. היה לי ברור שהיא איתו
בחוץ, ושהם מדברים על דברים שאני לא יכולתי לדבר איתו עליהם.
גם לא ראיתי אף אחד מהבוגרים האחרים, והבנתי שגם הם בחוץ כולם
בחבורה אחת מגובשת ושמחה, כמו שאנחנו היינו אמורים להיות,
ואולי באמת היינו אם רק היו מוציאים אותי מהתמונה. אותי ואת
נטע. והפעם היחידה שהייתי שייכת לחבורה המגובשת הזאת היתה
כשעוד היינו חברים, חברים ממש, ולא כמו עכשיו שזה עוד לא נגמר
רשמית אבל זה כבר לא כמו קודם. בתור החברה של סער הייתי מישהי
אחרת, מישהי מסתורית ומעניינת ושאפשר לאהוב אותה. שסער בחר
לאהוב אותה, ובחר לבוא עד לעוספיה למחנה קיץ בחופשה הצבאית שלו
בשבילה, ולטפס על פרוייקט הסנדות ולעזור לה לבנות אותו.
אנשים מהשכבה הבוגרת התחילו להכנס. האולם, שעד עכשיו היה מלא
בנו, בשכבה הצעירה, ובניירות עיתון עם כתמי גואש, התחיל להיות
צפוף. כשאילנה נכנסה בלעדיו הבנתי שהוא לא יבוא אלי ואני לא
צריכה להתלבט איך להתנהג אליו. הרגשתי הקלה, כי עדיין לא
החלטתי וכי לא ידעתי מה עדיף, אבל גם נבהלתי, כי אם הוא לא בא
אז כנראה שזה באמת נגמר. בכל מקרה זה לא היה משהו שרציתי לעשות
כשכולם רואים, רציתי להיות איתו לבד ולדבר איתו לבד.
"אנשים, שקט רגע", אמרה אילנה וניסתה להשמע חשובה, "שקט,
אנשים, אני רוצה להתחיל". השכבה הבוגרת קצת התרחקה לכיוון
הקיר, והשאירה אותנו באמצע עם הכרזות. הם נראו כל כך הרבה יותר
מבוגרים מאיתנו, כל כך הרבה יותר בשלים. חצי שנה אחר כך הבנתי
שכמו שהביולוגיה אוהבת לבלבל אותנו ולשים פנים יפות על אנשים
מכוערים ולהזקין נשים צעירות,  ככה היא גם אוהבת לשים ילדים
קטנים בגוף של גברים. אותם ילדים קטנים יכולים לדחוף חניכים
שגם נראים כמו ילדים קטנים, כדי להכנס בעצמם למערה ולשמוע אגדה
שכתבתי יומיים קודם עם נטע, על תהליך היווצרות המערה. בעצם
כתבתי שתי אגדות ובמקום לבחור אני סיפרתי אחת לקבוצה שלי ונטע
סיפרה אחרת לקבוצה שלה. הם ישבו, מגודלים ורחבים, נשענו על
הקירות והקשיבו כמו שהם לא הקשיבו כשהיו חניכים, ובסוף אמרו
"סתם עלוב" על האגדות שלי, אבל התאספו שוב כשסיפרתי את האגדה
של פרח הלוטם, אפילו שהם הכירו אותה וחלק סיפרו אותה בעצמם
בתור מדריכים לפני שנה.

הרעש שכך לרמה שאילנה יכלה להסתדר איתו והיא אמרה - "תדמינו
לכם שאתם בכיתה דל"ת, ואתם הולכים בהפסקה בחצר ופתאום רואים
כרזה. והכרזה הזאת, הכרזה שאתם רואים, היא זאת שתגרום לכם
להגיד - 'אני רוצה להצטרף!'"
אני לא מכירה אף אחד שהצטרף ככה לצופים, בדרך כלל מצטרפים כי
החברים שלך הולכים או כי ההורים שלך שולחים אותך לשם, אבל זה
מה שעשינו אז. זה מה שהיינו עושים תמיד. מכינים כרזות ובאים
לבתי ספר, ומקווים שכרזה שצויירה בגואש על ניר עיתון תמשוך
מישהו.
אילנה עברה כרזה כרזה ועל שלנו היא רק אמרה: "יפה", ועברה
הלאה. מישהו מהבוגרים אמר: "יופי של פרפר", וכולם צחקו. מורן,
שהיתה בשיא תקופת הביטלס שלה, ציירה את ג'ון לנון מהכרזה של
"אימאג'ן" וכולם עברו לדבר עליה. כולם ירדו על מורן ועל איך
שהיא היתה אומרת "ביטלס" במבטא שמתאמץ להיות אמריקאי, אבל
ידעתי שהם לא באמת יורדים עליה, לא כמו שהיו יורדים עלי.
השתוקקתי לכזה סוג של עקיצות, שמשלבות הומור עם התבוננות בי
ובמה שאני עושה. נטע ואני היינו יורדות ככה אחת על השניה אבל
זה לא ממש נחשב. זה היה יותר טוב מכלום, מהכלום שהיה קודם, אבל
זה לא היה להיות ממש במרכז, לא כמו שמורן היתה עכשיו, ובעצם לא
רק עכשיו - מורן היתה במרכז מההתחלה והיא נשארה במרכז. ואני,
גם אם הייתי מגיעה למרכז, לא הייתי יודעת איך להתנהג כדי להשאר
במרכז, ובטח הייתי נפלטת משם.
מבחוץ נורה רעש חזק. זה היה יותר חד מפליטה של אוטו, ויותר חזק
מיריות של אקדחים בטלוויזיה. התחלנו לצאת החוצה מסקרנות, ובמשך
כמה דקות לא היה שום סימן שיסביר מה זה היה. עמוד קטנטן של עשן
שחור התאבך למעלה בצד השני של החצר, והתנדף מיד ברוח. היו כאלה
שהלכו לכיוון שלו, והרוב סתם נשארו בחצר ודיברו. אני יצאתי אל
הכביש והאאודי שלו, שאת המספר שלה הכרתי בעל פה, עברה מולי
במהירות. הסתכלתי למושב הנהג כדי להסתכל לו בעיניים ואולי
לראות ולהבין מה קרה, למה פתאום הוא הפסיק לאהוב אותי ואולי
לגרום לו שיראה כמה אני רוצה שהוא יחזור, אבל השמש השתקפה
מהשמשה הקדמית ולא ראיתי כלום. הוא עבר אותי בשיא המהירות ונסע
הלאה. אני חזרתי פנימה.
רק למחרת שמעתי מאילנה מה קרה. לא ממש מאילנה, היא לא דיברה
איתי אבל נטע שמעה אותה מספרת למורן וכל השאר שהוא חנה בתוך
חצר שהוא לא ידע שהיא פרטית, ובעל המקום נעל את השער. סער לא
אהב לקחת איתו את הרובה לכל מקום בסופי שבוע, אבל אי אםפשר היה
להשאיר אותו בלי השגחה -  ככה הנחו אותו בקורס. לפעמים הוא היה
מפרק אותו ומחביא כל חלק במקום אחר בבית, וחלק מהחלקים בבית
שלי, אם היינו הולכים לים ואי אפשר היה להיסחב עם הנשק. אבל
הפעם הוא לקח אותו איתו, וכשהוא ראה שנעלו אותו הוא פוצץ את
המנעול ונסע. המשטרה הצבאית הגיעה אחרי כמה שעות לבית של
ההורים שלו, כי השכן ראה אותו ורשם את המספר שאני הכרתי בעל
פה. סער היה בכלא הצבאי ואני לא ידעתי מה לעשות.

כשהתקשרתי אליו סוף סוף הוא כבר היה בבית ולא פירט הרבה. לא
העזתי לשאול אם הוא יסכים לבוא אלי ולא יכולתי להציע לבוא
אליו. הוא גר רחוק ממני ולא היו אוטובוסים, ובכל מקרה בשעות
האלו לא היו מרשים לי לצאת מהבית. לא העזתי לשאול אותו למה הוא
מתרחק ממני, כי הוא היה עסוק בכל העניין של הכלא הצבאי וכי לא
רציתי לשמוע שבעצם הוא גילה שאני לא מה שהוא חשב ושאין לי שום
דבר באמת לתת לו ואני לא מיוחדת ומעניינת והוא עשה טעות
גדולה.
לא ראיתי אותו אחר כך חודשיים, וכשהוא בא וסיפר לי אחר כך שיש
לו חברה ושעכשיו הוא יכול להיות רק ידיד שלי, כמו שרציתי, מה
שבאמת רציתי היה לצעוק - אני לא רציתי להיות ידידה שלך, אני
רוצה שתאהב אותי כמו פעם ותכתוב לי מכתבים קורעי לב עם ציטוטים
משירים שמדברים אליך, אבל במקום זה שתקתי כי כבר היתה לו חברה
אחרת ואני פספסתי את ההזדמנות. בכיתי ודיממתי מבפנים אבל מבחוץ
שתקתי כמו תמיד כי פחדתי להגיד משהו לא נכון ולהבריח אותו עוד
יותר רחוק.
ולא שאלתי אותו, אבל ידעתי שאילנה היא החברה הכי טובה שלה
עכשיו, ושהיא משאילה לה שמלות וקלטות, ואני הפכתי להיות מדריכה
ועסוקה עם החניכים שלי, שלא עניינו אותי בכלל ורק רציתי להיות
מדריכה טובה כדי שהוא יוכל להתרשם ממני. ועכשיו כשידעתי שהוא
לא מסתכל הרגשתי כמו ילדה קטנה שמטפסת על הברזלים כדי שההורים
שלה ישימו לב ועושה את התרגילים הכי מפחידים ומסובכים ומקווה
שהם יגידו כל הכבוד, ואז מפנה את הראש ורואה שהם מדברים עם
איזו שכנה על משהו מהעיתון.

לא יכולתי לעזוב את ההדרכה באמצע. כבר בתור חניכה ידעתי שזה
דבר מתועב לעשות. סחבתי אותה עד סוף השנה. בכל פעולה קיוויתי
לראות אותו, ושהוא יבוא ויגיד שהוא נפרד מהחברה ההיא שלו,
ושהוא רוצה היות איתי במקום לשבת עם אילנה בחדר של השכבה
הבוגרת. אפילו שכבר היה לנו מותר להכנס לשם, גם לנטע ולי, לא
ישבתי שם אף פעם, גם לא כשירד גשם. ואם הוא היה רוצה הוא תמיד
היה יכול לבוא ולדבר איתי, כי תמיד ישבתי שם לבד. ואם הוא
יבוא, שיננתי לעצמי, אפילו אם זה לא נראה לי הדבר הכי טוב
להגיד, חשוב שאני אגיד לו שהוא יקר לי וגורם לי להרגיש טוב כמו
שאף אחד אחר לא גרם לי לפניו ושאני מוכנה לעשות בשבילו הכל,
ושאם היה חוקי להתחתן בגיל הזה הייתי מתחתנת איתו והיינו
נשארים נשואים לתמיד, כי לא מצליחה לדמיין מישהו שיהיה יותר
טוב ממנו. אם הייתי אומרת לו את כל זה קודם הוא לא היה עוזב,
או לפחות הוא לא היה עוזב וחושב שאני רוצה רק להיות ידידה
שלו.


"באמת פרפר יפה", אמרתי סוף סוף, וראיתי את השלט עם השם של
הבסיס שלי.