ורציתי רק לרקוד.
הנחתי את הספר, כשהעמוד אליו הגעתי מסומן,
ובראשי ערפלתי את הסיפור כך שלא אתעסק בו ברגעי שעמום.
ניתקתי את הפלא, לא לבשתי את בגדי היום-יום,
הסתכלתי במראה,
גם זה צריך לקרות פעם בכמה שנים.
וראיתי שם מישהו אחר,
עומד, עם ספקות,
תוהה אם זה מספיק,
מהסס,
ופתאום, עולה עליו חיוך,
כאילו הבין משהו מההתבוננות הזו,
ואחרי כל הטקסים, ההכנות והלבטים,
יצאתי החוצה,
מקווה שהיום יגיע הקצב,
יעלה בי האומץ,
ואוכל סוף סוף לרקוד. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.