גזרתי לי שיר
כתמונה של הנפש,
או מה שנותר ממנה לפחות,
בעצם נותרו רק שאריות רגשותיי
ששברו הן גם אותך.
אז השיר משקף את הרגש,
משקף את שרידי נפשי העלובה.

חתכתי לי וריד
או לפחות רציתי,
כמחאה על חייה של הנפש שלי,
נפשי העלובה,
שנחבטת בלי סוף על ידיכם
שני האויבים הגדוילם בחיי (לפחות עד עכשיו,
מי יודע מה יביא עליי המחר?)

אוייב אחד אהבתי,
עד שצבע את עצמו בצבע הזה,
הלא מוגדר,
הצבע שכולם צבעו את עצמם ,
הוא רק רצה להיות קצת מוכר.
ולמד כמו הצבועים להיות אכזר,
אך זר.
האוייבת השנייה,
היא אחת, סתם אחת,
אבל היא יכולה להעיר בי פצעים רדומים,
והיא זו שפותחת בי רגשות שרציתי שיהיו נעולים.
ותמיד מנסה היא למצוא
את נקודת השבירה הסופית שלי,
והרי היא קרבה,
כי הנה אני פה כותבת לבד,
עם סכין וסיגריה
אחד בכל יד...