תודה לאל על ניסי המכבים.
ועל המסורת הפולניה הזו שלנו להעניק דמי חנוכה, גם לסטודנטיות
בנות עשרים וחמש שרק השנה התחילו תואר ראשון. באמת, תודה לאל.
לפעמים אני ממש אוהבת להיות יהודיה.
אני מחזיקה את השטר, באדיבות יהודה המכבי, ביד קרה בתוך הכיס
של המעיל.
ארבע נובלס לייט, בבקשה. את ה"לייט" אני אומרת קצת יותר בשקט,
כאילו שזה מה שגורע מכבודי.
לפני חצי שנה בכסף הזה עוד יכולתי לקנות חמש קופסאות, ולפני
חמש שנים, בקיבוץ, עשר, אבל היום אני צריכה להסתפק בארבע
ובעודף לא עגול.
"-נוסעים לסוף שבוע, מותק?". כן. השעה אחת עשרה ארבעים וחמש
בלילה ביום שישי, אני בנעלי בית ושיער שנראה כאילו זכיתי בו
בתגרה עם הומלס, ולבד, אבל בטח, יוצאים לסוף שבוע. למה לא.
ב"יוצאים" הוא מתכוון אליי ולבחור שכנראה אמור להיות חבר שלי,
זה שבטח שותה עכשיו באיזו מסיבת רווקים לכבוד חתונה שאני לא
מוזמנת אליה.
מה לא בסדר איתי, לעזאזל.
לאקסודוס הזה אל עבר הקיוסק השכונתי אני מפליגה מתוך אמונה
עמוקה שפרידה של עשר דקות מהפלאפון שלי תעורר איזושהי תגובת
שרשרת מסתורית ותגרום לו לצלצל, וכשאני אחזור, עייפה אך מרוצה
עם יד דביקה משבע עשרה שקלים שקפצתי בתוכה, אראה שיחה שלא
נענתה על הצג ואזכה באושר עד אין קץ.
כשאני חוזרת המסך טהור ונקי מכל שיחה, כמובן. נו,מילא. זו רק
עוד הזדמנות להתגולל ברחמים עצמיים. לשקוע בחלומות מתוקים על
זה שאני בעצם על ערש דווי ושהנה, ברגעים אלה ממש פספסת את
ההזדמנות האחרונה שלך להחליף אתי מילים אחרונות, ולמעשה לא
תוכל לאהוב עוד לעולם, או ככה לפחות תרגיש כשתעמוד מעל הקבר
שלי, מוקף בחברים (דמיוניים) שיניחו לך יד אוהדת על הכתף,
למרות שבינם, הם אף פעם לא ממש הבינו מה אני עושה איתך.
מרוב עצב על ליבך השבור אני אפילו מתחילה לבכות קצת, נזכרת
ברגעים האחרונים (משפצת אותם כל עשרים שניות בערך), באיך
שחציתי את הכביש, חולמנית ומהורהרת, ובעוד רוח קלילה מסיטה את
השיער הבהיר שלי שהשמש משחקת בו דוהר נהג שיכור ממעבר לפינה
ודורס אותי למוות. באיך שעוד היה לי חיוך על הפנים כשהוא הרג
אותי, מהר וללא כאבים, משאיר בליבך חלל שלא יתמלא לעולם.
או בגוויעה איטית ושקופה ממחלה שלא מכערת, אני דועכת, שקופה
כמעט, בין זרועותיך, ואתה כבר יודע שלא תוכל לצחוק יותר.
כותבי הטרגדיה היוונית, או לפחות השמנים עם הקסקטים בהוליווד
היו יכולים ללמוד ממני דבר או שניים, בחיי.
כל הפתטיות הזו לא משנה, כמובן, את הכאב הזה שאני מרגישה, והוא
,בניגוד לשחפת שלי, אמיתי לגמרי.
אני נועלת אחריי את הדלת וממציאה לך בראש תירוצים אמיתיים ללמה
אתה לא מתקשר, ולמה אתה בעצם חייב להתקשר, כי אני הרי חולה
מאוד, ועייפה, ורק היום, באופן חריג ממש, אני צריכה אותך יותר
מהכל.
עייפה אני דווקא באמת.
אני מתמוטטת לתוך המיטה פקועת הקפיצים שלי, ופתאום הרגשתי עוד
פעם איך אני רוצה לחתוך לעצמי את הוורידים. לא בצורה אלימה
ודורסנית, יותר כמו לפתוח איזה ברז, לתת לכל הדם הזה לזרום
ולהתרוקן ממני, להרגיש את השטף היציב ולהרגיש איך אני הולכת
ומתמלאת לאט באוויר, צפה לי במעין לאות מעל כל מה שהיה.
כנראה שאני פחדנית מדי בשביל לרחף ככה מעל הכל, ועם המזל שלי
אני עוד אמות בשיבה טובה ועם שני תארים, אבל כנראה שלבד, אבל
היי, חנוכה הזה סידר אותי מבחינת נסיעות וסיגריות, ואולי כמה
בירות בפאב, אז באמת, מקרב לב,
תודה לאל על כל ניסי המכבים.