זה היה אמור להיות קלאסי.
לא מושלם, כי אין כנראה מושלם בעולם הזה, אבל מושלם בשבילי.
החיוך שלה, המבטים שלה, המחמאות שעטיתי עליה, הגוף הקטן שלה,
הכל. היא היתה אמורה להיות מוקסמת ממני לפחות כפי שאני מוקסם
ממנה. להתקשר אליי, להציק לי, להתגרות בי, לפתות אותי, לרצות
אותי.

אבל במקום זה היא מסננת אותי. אפילו לא טורחת להגיד לי: שמע,
זה פשוט לא מתאים. את המינימום הזה לאדם שנסע עד ירושלים בשביל
לפגוש אותה, שעשה הכל כדי להרשים אותה, להצחיק אותה, להראות לה
עד כמה הוא מעוניין, את המעט שבמעט היא מסרבת להעניק לי.

ואני - אני נותרתי עם העלבון הצורב וכאב הדחייה, שכנראה לעולם
לא מתרגלים אליו.
רק שהפעם, לאלו הצטרף רובד נוסף, חדש ובלתי מוכר: לב שבור?
כולה נפגשנו פעם אחת! שעה וקצת על השעון. כיצד יכול לב אנושי,
כמה ועורג ככל שיהיה, להישבר , ולו לסדק הקטן ביותר, מפגישה
אחת?

כנראה, שהלב הזה סוף סוף התרחב כשפגשתי אותה. וכשהלב שלי מתרחב
הוא מתכנן תכניות. סיפור אהבה שלם הוא טווה בשבילי. או שלפחות
רומן סוער, כזה שחוצה את החיים לשני חלקים של לפני ואחרי.
הלב שלי כבר נערך לפעימות המוגברות, בכל פעם שהמספר שלה מופיע
על צג הטלפון. לזרמים הבלתי נשלטים שמצית בו קולה, למאבק הקשה
עם הזין שלי על זרימת הדם, למערבולת שמתעוררת בו למשמע קולה,
להתרוננות שגורמת לו תנועתה.
לכל אלו כבר הכין עצמו ליבי. כאילו יש לו תכנית מגירה
להתמודדות עם התאהבות.

אבל שום תכנית לא הופעלה כאן. היא פשוט סיננה אותי לאחר הפגישה
הראשונה. בשבילה זה פשוט לא מתאים.
הלב שלי לא מעניין אותה. הלב שלה נותר אדיש, וזה כל מה שחשוב.

מעניין, אם בכלל קיים אצלה לב מצפה ועורג, שרוקם תכניות, כמו
שלי.
או שאולי מאחורי החיוך המקסים, המראה המצודד והעיניים
המסחררות, שוכן לב קטן ללא כל ציפיות מלבד לפעום.
פשוט לפעום, כדי שאפשר יהיה להמשיך הלאה. להמשיך ולהפיץ את
החיוכים המשכרים לכל עבר, ולסדוק עוד ועוד לבבות גבריים
שבריריים.

צלצול הטלפון קטע באחת את התוגה המהורהרת שאחזה בי.
זו היתה היא.
מתברר שהיא לא סיננה אותי. פשוט טעיתי במספר. (תמיד זה קורה לי
עם הנטייה הדפוקה שלי לאתגר את הזיכרון, ולא להיעזר בפלאי
הטכנולוגיה הסלולרית)
היא מעולם לא קיבלה את שיחותי. לבסוף, לאחר מספר ימים מיוסרים,
אזרה עוז והתקשרה אליי. היא מרגישה בדיוק כמוני! בדיוק אותה
תחושה של כמיהה, התרגשות ורקימת חלומות בהקיץ לגבי. לגבינו.

היא רוצה להיפגש שוב. אמרתי לה שנדבר. לא בטוח שאתקשר אליה.
במחשבה שניה - היא לא משהו. קצת דביקה, אפילו מעיקה לעיתים.
החזה שלה קטן מדי לטעמי, הליכתה גמלונית משהו, ובקיצור - לא
ממש עושה לי את זה.
ואני - אני הרי יש לי עוד לפחות חמש בחורות על הכוונת, בטוח
אחת מהן תהיה שווה ממנה.
נשאיר אותה בהמתנה לבינתיים.

והלב שלי, מה איתו אתם שואלים?
אשמח לענות לכם, אבל בהזדמנות אחרת.
כרגע, עוד חמש דקות מתחיל משחק של בית"ר. שמעתי שהצרפתי החדש
שקנו תותח על.