אני מביט עליה, והיא זורחת. מאירה. במין מעוף סוריאליסטי היא
קרבה אליי, מפזרת חלקיקי אור, עם כל מבט של העיניים, עם כל
שבריר חיוך, עם התזוזה הקטנה ביותר. מעולם לא האמנתי שהיא
תיראה כלכך....עצמה. כל הווייתה בוהקת אל מולי, הניצוץ בעיניה
חורך את הקליפה שלי עד כדי כאב, אני מרגיש שאני דולף. מרגיש
כאילו כל הבפנים שלי מתארגן מחדש, נדחק ודוחף ועולה ויורד
ופורץ לצדדים, מוצא את המקום הנכון לו, סוף סוף. מבטה כלכך
טהור ואני רועד. רועד מהאולי.  
העור שלה מקרין צבעים וריחות חום וכשהיא מתקרבת אני נזכר בצחוק
הראשוני ההוא, בריח של הבית ליד הים. והיא מושיטה יד, יד
שנראית כאילו אחזה בכל כוכב בשמיים, יד שנראית כאילו לעולם לא
תוכל להכאיב.

היא נוגעת בי, ואני בוכה.

בוכה כי מצאתי אותה

בוכה כי יש לי סיכוי פתאום

ובוכה כי אני יודע שבסוף היא

תלך



זה לא היה השם המקורי, משום מה העורך החליט לשנות.