לא אומר שהתחמקתי מהמציאות.
פשוט לא הייתי מעוניינת לשהות בתוך בועת כאב שהעולם יצר בעצמו,
מחניק למדי, יותר נכון, אמיתי למדי.

מה שאני מנסה להגיד בעצם, הוא שהבוקר הזה היה בוקר מיוחד.
לא בשל אירוע משמעותי וחגיגי או התאהבות גורלית ביני לבין
אהוב.
קמתי מרשרוש הגשם. וגשם הוא לא רק נוזל רטוב שיורד מענני
השמים, הוא מסמל את דמעותיו של העננים, מסמל רומנטיקה ושבירת
לבבות תמימים. איך אוכל להסביר את העוצמה הזאת במילים?

הגשם סחף אותי איתו, למציאות כל כך מתוקה. עולם משוקולד וסוכר,
שמלטף את עורי באושר, חום והרבה אהבה. יכולתי לשבת שעות על
מושב מרופד ונוח ופשוט לבהות בגשם ולחלום. אולי הייתי יכולה
לשהות אף ימים ולילות אולי אפילו שנים. אך בשביל לספק את ליבי
באושר ועוצמה רבה כל כך, הייתי צריכה רק שבריר של שנייה. ואילו
הייתי שוהה כמה שניות, ליבי היה מתפוצץ מרוב אושר.
לכן, עצמתי את עיניי ורק הקשבתי לרשרוש בגשם הפוגע באדמת החול
הרטובה. רשרוש זה הזכיר לי את הטעם המתוק שגולש על לשוני על
ידי שוקולטה ממכונת בקפה שליד ביתי. ללא שום הרהורים ומחשבות
מעמיקות, שלפתי את מעילי מהמגירה, נעלתי את המגפיים ויצאתי
לרחוב. רק ללכת ברחובות הרטובים בעוד שהגשם מנתר על ראשי ישר
מטה, היה קסום כל כך ומתוק עוד יותר. חשבתי על הטעם המתוק
שיהיה בפי עוד מספר דקות, וכמובן, תמיד כשחושבים על אושר, לאחר
מכן חושבים מטה. לכן, טמנתי את ראשי באדמה וחששתי שהמכונה לא
תעבוד או משום מה תהיה תקלה. אך הגעתי למכונת הקפה. החזקתי את
כוס השוקולטה בשתי כפות ידיי ושפתיי צרבו מחום הנוזל הממותק.
אז לא חשבתי על החום, חשבתי על המתיקות, וללא הפתעה, בקלות
רבה. חזרתי הביתה עם חיוך על פנים. הרחובות היו ריקים, ללא
מכוניות, ללא אנשים. לכן, הרשיתי לעצמי לזרוק את כוס הפלסטיק
החומה על המדרכה ופרצתי כמו סערה לכביש ורקדתי לי בחופשיות
ונוחות רבה, ושרתי לי שיר אהבה שכבר שבועות לא יוצא מראשי.
וככה דקות ספורות. עד שהגעתי למיטתי.
לא יכולתי לישון מרוב אושר. אך לבסוף נרדמתי.

נדמה לי, שזאת הפעם הראשונה שהמציאות יותר מתוקה מהחלום.


"משהו חם ומתוק.
מתוק כל כך שכווצתי את לחיי חזק חזק.
לעומת זאת, רציתי משהו מר, שהרגיש את האמת בלשוני.
אך הבוקר הזה יותר מדי מתוק שלא אוכל לטעום מטעם האמת."