שחור. כך היא תיארה את היום הזה, שיגרום לה לכל כך הרבה כאב.
המצב בבית מעולם לא היה טוב, אבל הוא מחמיר עם כל רגע שעובר,
ועוברים יותר מדי רגעים. לצערה, אמא שלה כבר לא היתה בין
החיים, וגם כשהיתה לא תמיד הייתה יכולה לעזור לה. מעטות הפעמים
בהם באמת היתה יכולה להועיל, אבל ברגע הזה היא הייתה זקוקה לה
יותר מתמיד. היא היתה צריכה חיבוק, כדי שפעם אחת בחיים היא
תרגיש שייכת, כדי שפעם אחת היא תרגיש אהובה, מה שהיא אף פעם לא
הרגישה.

את אותו היום היא בילתה בבית, לא יוצאת החוצה. באותו היום הוא
לא היה בבית, מה שהקל עליה מאוד. הוא לא יוכל להרביץ לה יותר,
לא יוכל לפגוע בה, לא יוכל להזיק לה יותר ממה שכבר הזיק. היא
לא ידעה מתי יחזור, אבל מצידה, הוא יכול היה לא לחזור אף פעם.
האהבה שלה אליו נגמרה ביום שבו עשה מה שעשה, ונראה היה שהוא
עומד לעשות את אותו הדבר לה.

היא שמעה דפיקה בדלת, וידעה שזה הוא. היא רצתה שהרגע הזה יתארך
קצת, והיא תוכל להיות קצת עם עצמה, אבל זה הוא. היא ידעה שזה
הוא. היא ציפתה לשמוע צעקה ברגע שייכנס הביתה, ציפתה לקבל עוד
מכה, ציפתה לשמוע עוד קללה. הוא נכנס והביט בה. הוא כעס, גם
כשלא באמת היתה סיבה, ועכשיו לא הייתה סיבה כלל וכלל. הוא החל
לצעוק עליה, על אי הסדר ששרר בבית, אבל זה הוא גרם לו, אתמול.
הוא לא זכר דבר שעשה, והיא לא התפלאה אם לא זכר את כל אותם
הדברים שגרם לה, כל אותם הדברים שהשאירו בה צלקות עמוקות,
חריטות כואבות. הוא התקרב אליה והיא ניסתה להתרחק, אבל שום דבר
לא יכול לעזור לה ברגע זה. שום דבר לא יציל אותה מידו שלא ידעה
מעולם חום ואהבה, אלא רק כאב וסבל, ועוד מכה. הוא הטיח בה את
אגרופו, והיא נפלה לארץ והחלה לדמם. היא ראתה אותו דרך מסך
הערפל ששרר בעיניה, ראתה את אותו האיש שהרביץ לה, את אותו האיש
שהיא, קראה לו פעם, אבא.