אנחנו ישובים שם על הספה הצהובה הנמוכה, שקועים לתוך כריותיה
הרכות. מסביב הצבעים הפסיכודאלים סובבים אותנו, אנחנו כבר מזמן
לא עוקבים.
שנינו, הספה וכל העצמים שבחלל שמסביבנו משדרים חוסר בהירות,
דיסאוריינטציה, בלבול מבורך.
ואנחנו שם כאילו היינו מאז ומתמיד, שכובים זה על זו, זו סביב
זה, מפותלים עמוק בתוך עצמנו ונשמותינו מתמזגות בתוך החלום הרך
והמלטף. הרחם שעוטף אותנו.
העשן החמוץ-מתקתק עדיין מתפתל מעלה מעלה כנחש, כהבל פיו של
דרקון, ואיתו הזיכרון היפה שהולך ומתפוגג. חווים את הרגע בעודו
חומק מבין אצבעותינו.
שני זוגות עיניים אדומות, חולמניות, עצומות למחצה בוהים אל
החלל, מוסיפים לו יופי מעצם יכולתנו לקבוע זאת. אני לוחש
באוזניה שזו זכות גדולה והיא מחייכת אליי. לא אומרת דבר אך
חיוכה מלבה את האש בליבי, אותה אש שעד לא מזמן הייתה רק קומץ
של גחלים רוחשות ואפר.
משתוקק לחבק אותה אך אינני יכול, זרועותי כבר סביבה ממשיכות את
החיבוק הקודם.
מצמיד את ראשי לשלה, מתפלל להיכנס פנימה, להתמזג, להתאחד
כליל.
סחרחר מעט ולפתע מודע למוזיקה החלשה הזרמת בחדר כמו רוח עדינה,
נוגעת בנו ועוברת דרכנו, לוקחת דבר מה ומשאירה משהו אחר
במקומו.
שפתיי נצמדות לשלה וטעמה המתוק מציף אותי, הסיטואציה עוזרת לי
להתגבר על החשק לנשק בעוז, בחוזקה, בטירוף. אני אוחז בתחושה
הגולמית ומעבד אותה לתשוקה מתמשכת, בלתי פוסקת. אנחנו באותו
המקום ובמקום אחר לגמרי, מתנשקים אל תוך הלילה. במשך שעות ללא
הפסקה, רוכבים על הדרקון דרך זרמי המוזיקה המשתנים.
העולם והזמן מאבדים ממשמעותם וזוכים למשמעות אחרת לגמרי, והכל
מלא לפתע באהבה.
רגע אחד שהוא נצח שלם של אהבה שתספיק לחיים שלמים, ואנחנו
רוצים עוד...