מרים מגלה תושיה רבה במיוחד בהתאמת סגנונות לבוש לאריג המצוי
ברשותה. רק תנו לה קצת גלמים של תולעי-משי והיא תתפור בגדים
נהדרים. יתר-על-כן, כל מי שילבש את הבגדים שמרים הכינה ימות בו
במקום, שכן באריגים היא טומנת רעל קוררה מיוחד. כשהיא טווה את
קוריה היא מחכה שאיזה זבוב, טיפוס תל-אביבי מקומט, יכנס לחנות
שלה. אז היא עוטפת אותו בהבטחות-שווא, עד שהוא מגהץ את כרטיס
האשראי שלו עד שזה נשחק כליל, בשל ניסיונות-עבר דומים.

היא היתה נשואה לאברום חמישים וארבע שנים. ביום הולדתו החמישים
וארבע הכתה בראשו במגהץ, גררה את גופתו המדממת לחצר ושקעה
בהזיות רגרסיביות שהשיבו אותה לרחם אמה.

כשמרים בוכה השמיים יורדים משמיהם ובוכים עמה. כל כוכבי השמיים
משגיחים בה בלכתה עם ערב לטבול במקווה. כאשר היא עירומה לגמרי,
די בגופה כדי לגרום לספינות להישבר על החוף. היא אומרת את ברכת
השלום. יונה זכה מעופפת לה בין ערפילי ערב מחכים.
כשהיא יוצאת מתחיל לרדת גשם והיא פותחת מטריה. קבצן אחד מפינת
רחובו מציץ בה, בשדיה, וחש חצוי לגמרי. גם אני, כמותו.

כשאני יושב עמה אנו בעיקר שותקים. אני היחידי שיודע מה עשתה
לבעלה. חשבתי לפנות למשטרה אך היא ביקשה יפה שלא. היא אומרת
שזה היה הייעוד של אברום שלה. בבוקר נעץ מסמרים ובערב ויתר על
לבו תמורת חיי מוות מרים. עלי להבין רק את הסיבה, לא לנסות
להבין מעבר.
"מה יש להבין מעבר, מרים?" אני שואל, והיא רק שותקת, וזה בסדר.
באמת בסדר, עם השתיקה.

אנו מתחילים לבוא בסוד החידה, בעוד אני יושב ליד שולחן הכתיבה,
נח, נושם.