הדלת נפתחת, אבא נכנס הביתה. הוא פוסע בצעדים המהירים והכבדים
שלו לחדר השינה, אחר כך חוזר ופותח את דלת המקרר. הוא מוציא
תפוח, שוטף אותו בזריזות ונותן בו ביס רועש ביציאה מהבית.
שתי אצבעות מרפות לרגע מן התפוח לנופף לשלום.
הדלת נטרקת.
גושי בוץ כהים בצורת סוליה נחים על הרצפה בכניסה לבית.
שקט.
הבית ריק.
הדלת נפתחת, מרחוק שומעים את הצעדים של אמא, מהירים אך עייפים
לחדר השינה, את הפגיעה העמומה של תיק העבודה ברצפה הקרה של
החדר וקריאה שקטה, רטורית ממש, "מי בבית?"
הצעדים של אמא מובילים במהירות החוצה.
אני קמה בשקט מהספה, לוקחת מטאטא ומנקה את גושי הבוץ של אבא
מהכניסה.
תמיד יש לו בוץ בנעליים.
אמא חוזרת עם מצרכים. עגלה עם מצרכים. לפני כמה שנים אבא לקח
עגלת קניות והחליף לה את הגלגלים ועכשיו זאת עגלה שאמא משתמשת
בה לסחוב את הקניות והכביסה ממקום למקום כי הגב של אמא דפוק
והיא לא יכולה להרים כלום.
"איך עבר עליך היום?" מעמידה מים ופוסעת לשירותים. "תעשי לי
טובה מותק תסדרי את המצרכים אני גמורה" מוזגת מים לכוס הקפה
ויוצאת מהחדר. חוזרת אחרי רגע "תודה מותק" והולכת לישון. את
חצי כוס הקפה שתישאר היא תחזיר לכיור מאוחר יותר.
מרחוק שומעים את דלת חדר השינה נטרקת בחריקה.
עכשיו כבר לא כל כך לבד,
אבל לבד לגמרי.

שקט מלוכלך.