תמיד חיפשתי אלייך מפתן, איזה פתח קטן, ולא עמדתי איתן
רק חיקיתי את אותן -
בנות, שמשכת להן בצמות, שחומות, גומות, עור ועצמות, מות-חות את
החבל, מהפנטות,
מפילות אותך ברגשות, ברשתות,
ואתה אחריהן בעיניים עצומות.
כל כך יפות, יפות... שבא לבכות
כשבא לבכות, אז בכיתי.
מה לא עשיתי, מה לא שיניתי, כבר לא זיהיתי...
את עצמי,
נעלם לי הפנימי, אני כבר לא אני, האופי לא עקרוני,
לא רציני,
שאתה אינך מבחין
לשיברון הלב הזה איש אותי לא הכין...
מראש, אז הנה כדאי לי לפרוש, לנטוש את המירוץ
ולעבור להדיפה
כי נפשי כבר עייפה
מלנסות להיות יפה,
מלהיות חשופה,
להיות אחרת בשבילך...
למה את זה אני צריכה...? אה? למה...?

רציתי אותך ליד, אך מבינה בדיעבד
שמוטב לי בלעדיך, שמוטב לבד...
אל תחזיק לי את היד, אתה לא המיועד...
מוטב, מוטב לבד.

היה קשה אבל  מצאתי את היציאה
סוף סוף חתכתי את הרצועה
אני כבר לא פצועה
עדיין מחייכת כמו לפני שהתאהבתי
השתקמתי
חדשה לגמריי,
את הכאב בצד הנחתי,
כי ברור לי שהרי...
אתה היחיד, היחיד שהפסיד
לא תהיה אהוב, אז לא צריכה שתהיה ידיד
מאחלת לך טוב, עם מי שלא תבחר
עם מי שלא תהיה, רק שתהיה מאושר
זה העיקר,
ותדע שאם אראה אותך מחר
זה לא יעשה לי שום דבר...
לא אפול לרגלייך,
לא אטבע בתוך עינייך
המבט יהיה רגיל כשאעבור על פנייך
אל תכעס עליי, לפחות רק תתגאה בי,
שאחרי 4 שנים יצאתי מהשבי...

אל תחזיק לי את היד, אתה לא המיועד...
מוטב לי בלעדייך, מוטב לבד.

רציתי אותך ליד, אך מבינה בדיעבד
שמוטב לי בלעדיך, שמוטב לבד...
אל תחזיק לי את היד, אתה לא המיועד...
מוטב, מוטב לבד.